שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 24

– אמבר –

אחרי שדיברתי עם גורדון וסיימון הלכתי בחזרה לבית. גיליתי שלוסי עדיין שם.
״היי,״ אמרתי.
״אמבר, חיכיתי לך,״ היא אמרה. ״אממ… את יכולה להסביר לי איך מזמנים רוח?״
היה לנו רק יום אחד בבית ספר, אפילו לא יום שלם, אז מן עוד לא בדיוק הספקתי ללמד את זה ברצינות. רק דירתי על הנושא הזה בכללי.
״אוקיי, אין בעיה,״ עניתי. ״אז.. תעצמי עיניים, תתרכזי, תחשבי על מי שאת רוצה לזמן…״
הסברתי לה שככה מזמנים רוח, שמדברים איתו או בקול רם, כמו עם כל בן אדם רגיל, או אפשר גם בלחש, שזה בסדר אם היא שומעת בהתחלה קולות מוזרים: תקתוקים, חריקות, בזמן סופת ברקים גם יללות זאב או משהו כזה. אבל זה קורה רק בפעמים הראשונות.
כשראיתי שהיא הבינה אמרתי שאני אלך לחדר ואתן לה להתנסות לבד.
עליתי לחדרי בקומה השנייה. נחדר שלי נמצא מול החדר של סטיבן. אם בחדר נמצאים שני דוברי רוחות ואחד מהם מדבר עם רוח, השני שומע כל מילה. בשבילו זה כמו שיחה רגילה של שני אנשים באותו חדר איתו. לכן לא יכולתי למנוע לגמרי את זה שאני אשמע את השיחה של לוסי, אבל לפחות שאני לא אשמע אותה חזק.
מכל הרוחות בעולם המתים, היא קראה לסיימון.
״אה… שלום?״ אמרה.
״שלום,״ שמעתי את תשובתו.
״רציתי לדבר קצת, כי אתה יודע, השיחה הראשונה שלנו הייתה לא משהו.״
״אכן,״ ענה וציטט את עצמו: ״׳מהר! הסוגרים תוקפים את אמבר! תגידי לסטיבן!׳״
״אז… היי, אני לוסי וייט, בת 19, דוברת רוחות.״
״סיימון בלאק, מתתי בגיל 21 ודובר רוחות לשעבר. עכשיו אני… דובר אנשים?״
היא צחקקה, אחר כך אמרה: ״מצטערת.״
״לא נורא.״
חייכתי. משתי סיבות: א) הם הולכים להסתדר. ב) הצלחתי ללמד נכון איך לזמן רוח.
שמתי אוזניות ושמעתי מוזיקה, כי רציתי לתת להם לדבר קצת. אחרי זמן מסוים, חצי שעה בערך, הורדתי את האוזניות וכבר לא שמעתי קולות. בדיוק אז שמעתי דלת נסגרת ואת קולו של סטיבן:
״אמבר! את למעלה?״
״כבר יורדת,״ עניתי וירדתי.
״תשמעי, לי ולאנבל יש רעיון אדיר. מה דעתך שניסע לנוח קצת? למלון או משהו. ליד האוקיינוס…״
״למה רחוק כל כך?״ שאלתי. ״אפשר פשוט לימת מישיגן.״
ימית מישיגן – אגם ענקי ענקי ענקי – היה קרוב מאוד לשיקגו.
״אז למישיגן. לא אכפת, העיקר לנוח, לא לעשות כלום ולחדש כוחות.״
״אני חושבת שזה רעיון מעולה,״ אמרתי. ״אני אתקשר לקולין. לוסי, רוצה לנסוע איתנו?״
״אהה… לא, תודה. אני מעדיפה להישאר בעיר, לבקר אצל המשפחה.״
״אוקיי, איך שאת רוצה.״
קולין הסכים, וקבענו לצאת בעוד שעתיים.״
״רגע. אבל… בטוח שזה בטוח? מבחינת סוגרי השערים.״
״ארבע פצועים ושני הרוגים…״ אמרה אנבל. ״ייקח להם להתאושש בערך חודש וחצי, חודשיים. הם איבדו שש אנשים. זה הרבה.״
״יופי!״ קראתי בשמחה ורצתי לחדרי להתארגן.