שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 33

– אמבר –

נכנסתי עם גורדון לכיתה שלי, שם מיד התיישבתי ליד שולחן המורה והוא לקח כיסא והתיישב מולי.
"זה שוב פעם קרה לך?" שאלתי בלי הקדמות: באמת דאגתי לגורדון.
"כן…" הוא אמר. "שוב פעם אותה הרגשה כאילו אני נקרע לשניים."
שמתי לב שהשיער שלו איכשהו נהיה קצת בוהק יותר, וההבדל בצבעים אפילו עוד יותר בולט. ואותו דבר עם העיניים…. אבל כנראה שזה רק נדמה לי.
"וההרגשה חזקה יותר. הרבה יותר…" הוא הוסיף.
נאנחתי. "תקשיב, באמת שאני לא יודעת מה זה. אם הייתי יודעת הייתי אומרת לך! ניסיתי לבדוק בכמה ספרים, אבל יש יותר מדי… סיימון עוד לא נתן לי תשובה. אולי סטיבן או אנבל יודעים."
"אני לא חושב שזה קשור לסטיבן או אנבל," אמר. "למען האמת, אין לי שמץ של מושג למה זה יכול להיות קשור. אוף." ידיו, שקודם שימשו כמשענת לסנטר שלו, נשמטו כמו סמרטוטים על השולחן. "למה תמיד אני חייב לקבל את המזל הדפוק?"
ואז… הבחנתי במשהו. על מפרק כך ידו. כשהבחנתי בזה הרגשתי שריאותיי מתכווצות בכאב. גורדון שם לב שאני בוהה, האדים כמו סלק והוריד מטה את השרוול, אבל הייתי זריזה ממנו ותפסתי את ידו.
"תראה לי את היד שלך!"
החזקתי את ידו חזק, בכל הכוח, והפכתי. אולי הכאבתי לו, אבל לא היה לי אכפת. למה לדאוג לבוגד?
על מפרק כך ידו השמאלית הייתה צלקת. שוב פעם הרגשתי שהאוויר נתקע לי בריאות. זה מה שמרגישים כשמגלים שחבר שלכם, שבטחתם בו וניסיתם לעזור לו בכל דרך אפשרית, בעצם אויב שלכם. בוגד.
"גורדון! אתה… אתה סוגר שערים!"
הוא ניסה לשחרר את ידו.
"לא!" הוא מלמל באומללות. "לא!-זה…-אני לא-…א-אין לי מוש-שג א-איך הדבר הז-זה הגיע לשם! ז-זה אצלי מ-מאז שנול-לדתי! אה-"
"ייייייששששש!!!!!" שמענו פתאום וסטיבן פרץ לכיתה עם ספר פתוח ביד. הוא השתעל קצת, כמו פרופסור לפני הרצאה, והתחיל לקרוא. "חצוי. אדם שנקרא 'חצוי' הוא בן של סוגר/ת שערים ודובר/ת רוחות. למרות זאת הוא מקבל תכונות רק של אחד ההורים. כלומר, הוא או סוגר שערים או דובר רוחות, אך לא שניהם ביחד. כיוון שאי אפשר לדעת מיד לאן הילד משתייך, לכל החצויים חותכים את היד. לעיתם, כשההבדל מזערי, אצל חצויים יכולים להיות צבעי עיניים שונים וגוונים שונים בשיער. על אנשים שהם גם סוגרי שערים וגם דוברי רוחות ניתן לקרוא בעמוד…."
"חצוי." אמרתי. זה היה כמו פסק דין בבית משפט. עדיין החזקתי את מפרק היד של גורדון.
אז אולי הוא לא סוגר שערים… וסתם התפרצתי עליו. אולי הוא בעצם אחד מאיתנו… אבל איך לברר את זה, איך?!
באותו רגע גורדון הצליח לשחרר את היד ויצא בריצה מהכיתה. סטיבן סיפר לי על החלום שלו.
"הסוגרת אמרה לו 'תחזור.' סימן שהוא כבר היה אחד מהם…"

גורדון לא חזר לבית הספר באותו יום. לחפש אותו היה רעיון גרוע: לא ידענו איפה הוא נמצא. סטיבן ניסה לאתר אותו אבל ראה רק דבר אחד: שדה. יש הרבה שדות באיזור!
אבל בלילה, כשהסתובבתי מצד לצד חסרת מנוח ולא מצליחה להירדם, שמעתי צעדים זהירים. קמתי ופתחתי מעט את הדלת וראיתי דמות הולכת במסדרון החשוך: בטח שזה היה גורדון! מי עוד זה יכל להיות?
חייכתי חיוך קטן. אז כנראה שהוא אחד מאיתנו, בסופו של דבר. דובר רוחות. או ש…. מחשבה אחרת עברה פתאום בראשי. או שהוא מרגל? גורדון נכנס לחדרו. אני הרי לא אתחיל לברר האם הוא מרגל או לא מרגל בשלוש בלילה! סגרתי את הדלת וחזרתי למיטה. אבל בעוד כרבע שעה שמעצי עוד קולות, הפעם הבחוץ. שוב פעם קמתי והלכתי לחלון. מהחדר שלי בקומה השנייה יכולתי לראות הכל. למזלי הרב, הירח היה מלא והאיר את הרחבה המכוסה דשא בכניסה לבית הספר. ארבע דמויות בגלימות יצאו מהשער, ואחריהם, במרחק-מה, דמות חמישית. יצאתי מהחדר שלי והלכתי לעבר החדר של גורדון. דלת פתוחה, חדר ריק. אחר כך התקדמתי הלאה, אל החדר שבקצה המסדרון: שם החזקנו את סוגרי השערים השבויים. דלת פתוחה, חדר ריק.
בסוף כן פתרתי את בעיית 'האם גורדון מרגל' בשלוש בלילה: גורדון הוא אכן סוגר שערים. הוא שחרר את השבויים וברח יחד איתם.