שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 32

– סטיבן –

חודש עבר. חודש, בדיוק כמו שאנבל אמרה. חודש של שקט, למרות שידענו שבעצם אין שום שקט. להפך, הסוגרים רק מתחזקים. ואנחנו? אנחנו מלמדים את התלמידים ומחכים לסימן ראשון, אולי אזהרה, משהו – שנהיה מוכנים.
כבר הייתה תחילת ינואר כשחלמתי את החלום ההוא.
בחלום ראיתי את גורדון. הוא היה במערה: כנראה, המערה של סוגרי השערים. עמדה מולו סוגרת שערים צעירה ויפהפייה, הברדס לא היה על ראשה ואפשר היה לראות טוב את פניה.
"אז החלטת בסוף להגיע," אמרה ברוך וחייכה.
גורדון הסתכל עליה בקרירות ורצינות.
"מה את רוצה ממני?" שאל אחרי שתיקה של מספר שניות. "מה אתם רוצים ממני?"
"בוא אלינו," היא חייכה. "תחזור."
היא הרימה את ידה וליטפה בעדינות את סנטרו. "אתה מיוחד, גורדון. תחזור לכאן. רק בחירה אחת תשנה לך את החיים."
הוא נרתע.
והתעוררתי.

לפני הצלצול הייתי שקוע עם אמבר בוויכוח סוער בנוגע לתוכנית שלנו.
"אתה לא מבין!" היא אמרה. "אתה אומר שכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה ללמד את התלמידים."
"נכון!"
"אבל זה לא נכון!"
"אז מה עוד אנחנו יכולים לעשות? לפרוץ למערה? לשלוח גם להם כמה אזהרות? אנחנו לא יכולים, אמבר. המוות של תום לא הספיק לך?"
"לא התכוונתי לזה!" היא התחילה לומר כשגורדון התקרב אלינו.
"היי," אמר. "סליחה שאני מפריע. אמבר, אני יכול רגע לדבר איתך?"
"רק דקה," היא אמרה לו וחזרה אליי. "אנחנו לא יכולים לשבת בשילוב ידיים בזמן שהם מתכננים איך להרוג אותנו ולפתוח את השער. צריך לפעול. למשל, לשלוח מישהו מחופס לסוגר שערים שירגל אחריהם, או משהו כזה."
"אני יכול לעשות את זה," אמר גורדון. על פניו היה חיוך, אבל הוא אמר את זה לגמרי ברצינות. התכוונתי להתנגד, אבל אמבר כבר עשתה את זה במקומי.
"לא, לא, זה מסוכן מדי. אני לא יכולה להרשות לך! ובכלל, רצית לדבר איתי."
"כן."
"בוא לכיתה."
הם הלכו, ואני נשארתי לחשוב. שיער חצי-חצי, עיניים שונות…. משהו עלה במוחי. זיכרון רחוק שנאבק לפרוץ החוצה ממעמקי מוחי. משהו שקראתי….
רצתי לספרייה והוצאתי מילון מונחים. בדקתי את מה שרציתי.
כן, זה באמת קיים ועוד איך. צדקתי.
חצוי.