שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 31

– עליזה –

כבר שבוע וחצי הלכתי למפגשים. הייתי מצטיינת בכל התחומים. הנערים והנערות פחדו ממני ושמרו מרחק, אפילו האדון התייחס אליי בכבוד. סוזן, ג'ימי ואני הפכו להיות חברים טובים. היינו חבורה בלתי מופרדת. הרגשתי מעולה.
יום אחרי יום עבר והנה הגיע היום הלפני האחרון של נובמבר. הימים נהיו קרים, רוח נשבה וגשמים ירדו, מרטיבים את רחובות שיקגו.
האימונים נהיו רציניים יותר, הרבה יותר. באותו יום האימון היה על החושים: להקשיב לכל רשרוש, לשים לב לכל צל, ולהגיב מיד. בזה הייתי טובה מאוד: השמיעה שלי חדה והתגובות מהירות, ככה היה כל החיים; גם בלי כל האימונים.
המפגשים התחילו להיות ארוכים יותר, אז חזרתי הביתה מאוחר יותר עם כל יום. משהו גדול מתקרב, יכולתי להרגיש את זה. ואולי כשזה יגיע, אגלה סוף סוף מה מטרת הקבוצה, ואיך זה קשור אל אמא שלי.
באותו יום חזרתי הביתה קצת אחרי חצות. כשפתחתי את הדלת נתקלתי במשהו רך. האור נדלק. זה היה אבא שלי.
"אההה….היי," אמרתי וחייכתי, עושה את הפרצוף של 'אני רק ילדה קטנה ותמימה' הכי טוב שיכולתי.
"איפה היית?" שאל.
המצאתי משהו מיד. "במסיבה. לא היה אוטובוס אז חזרתי ברגל, וזה היה רחוק."
הרי לא יכולתי להגיד לו 'אה, אתה יודע, יש כזאת קבוצה של אנשים מוזרים שמדליקים מדורה בחצר אחורית ומתאמנים על לחימה ושימוש בחושים, ולא מסבירים למה לעזאזל הם צריכים את כל זה.'
"את משקרת!" הוא רעם. "את חושבת שאני עיוור? חרש? את כל יום מתחמקת מהבית בלי רשות וחוזרת מאוחר!"
"אה-אני לא-" ניסיתי למצוא איזשהו תירוץ אבל לא הצלחתי להמציא שום דבר הגיוני. אבא דיבר שוב.
"מה שזה לא יהיה, את לא הולכת לשם יותר. תני לי זמן, ומחר אני אגיד לך מה העונש."
ביום למחרת הוא אמר את מה שהכי פחות רציתי לשמוע.
"היציאות האלה שלך מדי לילה זה כבר הרגל. ומהרגלים רעים צריך להיפטר. איך להיפטר מללכת למקום כלשהו? להתחרק מהמקום הזה."
כל האוויר יצא מריאותיי.
"אתה לא רוצה לומר ש-"
"כן אני כן. את טסה לאחי, דוד צ'ארלס, לניו יורק. לחודשיים. מחר!"
"מה?!"
"מה ששמעת. הוא מסכים. נארגן לך שם בית ספר."
אחרי בית הספר סימסתי לסוזן וסיפרתי לה על הכל. שאלתי אם בגלל זה יעיפו אותי מהקבוצה.
'ברור שלא,' היא כתבה לי בתשובה. 'זאת הרי לא אשמתך'.
היא שאלה אותי באיזו שעה, וכשעניתי היא כתבה שהיא וג'ימי יבואו ללוות אותי בשדה התעופה.
יום למחרת אספתי מזוודה ונסענו לשדה התעופה, שם ליד הכניסה חיכו לי חבריי. לפני שנפרדנו סוזן חיבקה אוצי חיבוק ארוך.
"תשתדלי לא לעשות משהו משוגע בלעדיי," אמרתי.
היא חייכה. "אנשים אומרים לי שנפלתי על השכל. אני מניחה שזה נכון, אבל בכל מקרה לא נפלתי על כל השכל. רק על חלק גדול ממנו. אז: אני, סוזן סומרסט, המשוגעת כמעט על כל הראש, מבטיחה לא לעשות משהו משוגע עד אשר תחזור חברתי עליזה סטון מניו יורק."
צחקתי. היא אמרה: "אל תשכחי אותנו."
"בחיים לא," עניתי. "ביי, ג'ימי."
"ביי."
חייכתי חיוך קטן, הסתובבתי והלכתי מהר לעבר היציאה אל המטוס, לפני שאתחיל לבכות.