שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 30

– אמבר –

מחשבה החלה להתגבש בראשי, אבל לא העזתי אפילו לנסח אותה בראש לפני שאברר. רצתי אל אמי, שהייצה בת השושלת של פותחי השערים. הייתי נסערת, וכנראה גם חיוורת ואני מניחה שנראתי נורא, כי כשנכנסתי לחדר המנהל (היא הייתה המנהלת) היא שאלה בדאגה:
"אמבר, את בסדר?"
לא עניתי לה. רציתי רק לקבל תשובה.
"אמא, יש לך אח?" שאלתי.
היא נראתה מופתעת ושתקה למשך כמה שניות.
"לא," אמרה לבסוף.
"ואת האמת?"
"היה לי אח. פרדי. פרד. לא היינו תאומים, הוא אחי הקטן. ההורים שלנו התגרשו, אמא לקחה אותי ואבא לקח אותו. היינו אז קטנים, אני הייתי בת 9 והוא בן 6. מאז לא דיברנו ולא התראנו. הקשר בינינו התנתק."
"הוא האח היחיד שלך?"
"כן."
"היו לו ילדים?"
"אני אומרת לך: התנתק בינינו הקשר! אני זוכרת אותו רק קצת! אני לא בטוחה שאזהה אותו אם הוא יעבור לידי ברחוב."
אוף. אפילו אם התיאוריה שלי נכונה, אין לי שום דרך להוכיח אותה. וזה חשוב לי. יכול להיות שסיימון ואנחנו – משפחה! אבל אז אמא אמרה משהו שעורר בי תקווה:
"למרות ש… דודה שלי המשיכה לשמור על קשר עם שנינו. והיא סיפרה לי עליו. פרדי מת, אמבר. הוא איננו יותר."
אבל אבא של סיימון באמת מת…. אז….
"אז היו לו ילדים?!"
"זו טרגדיה נוראה, מה שקרה עם המשפחה שלו. אשתו ברחה עם מאהב, והבת שלו מתה לפניו. מה לגבי הבן…"
הבת – כנראה קורטני. אבל הבן…
"אף אחד לא שמע ממנו כבר הרבה זמן. או שהוא עבר לגור במקום אחר, או שהוא מת גם. אף אחד לא יודע בוודאות."
"אוקיי. תודה, אמא!" זה הספיק לי. הספיק בשביל להסיק את המסקנה ולנסח את הכל בראשי. יצאתי מהחדר בריצה והתיישבתי על עץ עם ענף עקום נמוך. על הענף הזה אהבו לשבת כל התלמידים. האמא ברחה עם מאהב, האחות מתה, האבא מת. הילד נעלם. הכל מתאים.
"סיימון!" קראתי.
"כן," הוא ענה בתוך ראשי.
"אתה יודע מה גיליתי עכשיו?"
"כן."
"וידעת על זה מקודם?"
"אה…"
"למה לא סיפרת?"
"לא סיפרתי מה?" שמעצי את קולו של סטיבן.
"סטיבן," אמרתי. "תחזיק בעץ, אחרת תיפול. סיימון ואנחנו בני דודים."