שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 29

"אז, מה קורה, מייק?"
כבר הגיע יום שני, היום הראשון של בית הספר אחרי ימי המנוחה, ובדקות שנשארו לפני הצלצול פטפטתי עם מייק.
עיניו זרחו והוא חייך. "יש לי חברה!"
"וואו, יפה!" אמרתי.
"אני מכיר אותה כבר ממזמן, אבל היא עברה בית ספר שנה שעברה ולא התראנו יותר. נפגשנו בטעות, במסיבה, ביום שבת."
"נחמד," אמרתי. מה עוד אפשר להגיד?
"לספר לך קצת עליה?" שאל מייק.
"קדימה." בכל מקרה היה לי משעמם, והשיעור עוד לא התחיל.
"טוב. אז היא בת 16, כמוני. והיא נראית די משוגעת אבל היא מגניבה. היא ממש מגניבה!"
"איך קוראים לה?" שאלתי.
"קוראים לה-"
"סטיבן!" נשמע קוחה של אחותי לפני שמייק הספיק לומר משהו. אמבר הגיעה בריצה. "מה דעתך שעכשיו נכנס את כולם באולם ונספר על החלומות שלנו והמסקנות שהסקנו מהם? כי זה חשוב."
"תשאלי את אנבל וקולין," אמרתי. "לי אישית אין בעיה."
בדיוק אז צלצל הצלצול. מייק נכנס איתי לכיתה (הוא היה בכיתה שלי), חיכינו שאמבר תביא תשובה סופית, ולבסוף יצאנו כוחנו לאולם, אותו אולם שבו ראינו את התלמידים בפעם הראשונה. אותו אולם שהייתה בו האזהרה השנייה.
סיפרנו על החלומות שלנו, על זה שהסוגרים עובדים על חרב קוטלת רוחות. שהם מפתחים תוכנית כלשהי על בסיס סוד שהם מחביאים באיזור המערה. שהם סורקים את מי האגמים ועם כל מטר ומטר קרובים יותר למציאת המפתח. שהשער הולך ונחלש.
"שאלות?" אמרה אמבר כשסיימנו.
גורדון הרים את היד. הילד הזה עם העיניים השונות והשיער החצי-חצי. התכוננתי לענות של שאלה שבחיים לא הייתי חושב בכיוון שלה. גורדון היה אחד החכמולוגים האלה שתמיד שואלים שאלות חכמולוגיות.
"כן," אמרה אמבר.
"אממ," אמר גורדון. "זה לא בדיוק קשור לנושא שלנו עכשיו."
"לא נורא. דבר."
"חשבתי על זה הרבה זמן. לפי מה שסיפרת לנו אז, ביום הראשון, בכיתה, רק משפחה אחת ידעה על המפתח והעבירה את המידע מדור לדור."
"נכון."
"אבל לפי הסיפור שלכם על פתיחת השער… גם אתם וגם סיימון ידעתם על המפתח. איך?"
מצחה של אמבר התקמט. היא הסתכלה עליי, ונראה לי שאותה מישבה התחילה להתגבש אצל שנינו. היא אמרה:
"אני…אני לא יודעת," ויצאה מהאולם בריצה.