שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 28

– עליזה –
כולם עצרו את נשימתם באימה. גם אני קפאתי. יכולתי רק לעמוד שם ולרעוד, לבהות באדון ובחרבות השלופות בידיו. קיוויתי שהוא יאמר 'סתאאאאאם!', אבל ידעתי שזה לא יקרה. בפעם הראשונה מצאתי את האומץ להסתכל אל תוך עיניו. צבען היה כחול יותר משמיים, כחול יותר מים, אך לא היה בהם שום רגש, רמז קלוש לרחמים. רק אותה אכזריות קרה שאמרה יותר טוב ממילים: שום דבר לא יוכל לעצור אותו אם יש לו מטרה שאליה רוצה להגיע. ולא משנה כמה הוא יצטרך לרמות, לפגוע, להרוג. ואני בשבילו לא יותר ממשחק, שעשוע.
זה הפחיד אותי. הבנתי מה זאת אומרת 'הלב נפל לרגליים': תחושה שמשהו כבד נופל מטה בפנים, שגורם לרעד ההולך ומתפשט בכל שאר הגוף. תחושת הפחד.
התנדנדתי על רגליי וכמעט איבדתי שיווי משקל, אבל לא העזתי לסגת לאחור. כי פתאום הבנתי מה הוא רוצה. זאת המטרה שלו, להפחיד. לגרום לאנשים לעמוד משותקים. הוא רק משתעשע. הבנתי שאסור לי להראות לו שאני פוחדת. שעליי הטריק הזה לא יעבוד. הסדרתי את הנשימה.
אני עוד אראה לו מי אני.
צעדתי צעד איד קדימה והסתכלתי ישר אל תוך עיניו.
"אני מקבלת את האתגר," אמרתי והשתדלתי שהקול שלי לא ירעד.
הוא זרק לי את אחת החרבות ותפסתי אותה בידית ביד אחת בלי לזוז מהמקום. והתחלנו להילחם.
תקפתי. הוא חסם את המכה בקלות ותקף בחזרה. התחמקתי. התנועות שלו היו חלקות, קלילות ומהירות. הייתה לי הרגשה שכל מהלך שלי הוא יודע מראש. החלטתי לעשות הפוך ממה שאני רוצה, אבל זה לא עזר כלל וכלל. בחיים לא החזקתי ביד חרב אמיתית עד היום, היא הייתה כבדה וגרמה לתנועות שלי להיות אפילו עוד יותר איטיות ומגושמות. אבל איכשהו הייתי מהירה מספיק בשביל לא לתת לא לפצוע אותי.
בדיוק חשבתי על זה כשפספסתי קצת וחרבו קרעה את שרוולי ופצעה את זרועי. למזלי, ביד שמאל, ואני ימנית. רק לשנייה עמדתי מטושטשת, ואחר כך המשכתי להילחם, מתעלמת מהכאב ומההרגשה הלא נעימה של הדם הזולג במורד ידי ומטפטף על האדמה הקרה.
'זה לא יכול להימשך לנצח,' חשבתי. 'וגם אי אפשר לנצח אותו בכוח. חוכמה; צריך חוכמה.'
התחלתי להרים את היד עם החרב לצד ימין, אבל אז הכי מהר שיכולתי כיוונתי אותה לצד שמאל, הצד הלא מוגן של האדון. אבל – קלינק! – והמכה שלי שוב חסומה.
"ניסיון יפה," הוא אמר ושוב תקף. חסמתי, אבל אז כשלתי לאחור ונפלתי, עצמתי עיניים, כאיחו שאיבדתי הכרה (במציאות לא הייתי רחוקה מזה). שמעתי מלמולים של הסובבים אותי:
"מסכנה…"
"מה קרה לה?"
"זוז, תן לי לראות!"
"היא חיה בכלל?"
ואז שמעתי צעדים מתקרבים והרגשתי בצל מעליי. האדון.
"זהו, גברת צעירה? האם זה כל מה שביכולתך?"
'לא, זה לא,' עניתי בתוך ראשי. אספתי את כוחותיי האחרונים, פתחתי את עיניי ובעטתי לו ביד עם החרב הכי חזק שיכולתי. האחיזתו בחרב נחלשה. קמתי, אחזתי חזק יותר בחרבי ובתנועה מהירה ומדויקת פגעתי ברחבו והיא נפלה בקול 'קלאנק' על האדמה. הרמתי את חרבי והחזקתי אותה בקו של צווארו.
בכמה הרגעים הראשונים כולם, כולל אותי, היו המומים. ואז קרה משהו עוד יותר מוזר. כל הנערים והנערות שבקבוצה ירדו ארצה וכרעו לי ברך. אפילו האדון הנמיך את ראדו מעט. וכך עמדתי שם, ראייתי מטושטשת ודמי יוצר שלולית לרגליי, בזמן שכל השאר מסתכלים עליי באהדה. סוזן הרימה אגודל וקרצה לי, וג'ימי שהיה לידה העניק לי את החיוך המושלם שלו. התחלתי להרגיש מלכה.
אבל אז שמעתי קול. אני לא זוכרת, לא יודעת האם הוא הגיע מבחוץ או ששמעתי אותו בתוך ראשי. הקול הזה היה קולו של האדון. הקול שהדהד עוד זמן רב בראוזניי וחזר אליי שוב ושוב בסיוטי הלילה.
"את עוד תשלמי על זה"….