שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 25

– עליזה –

התכווצתי במקום החביב עליי בפינת המיטה ליד הקיר. ג׳ינג׳ר שכבה לידי. ליטפתי אותה בהיסוח הדעת והיא גירגרה. פתאום היא קפצה בבהלה ונדרכה.
״הי, מה קרה?״ שאלתי.
היא הרימה את האוזניים, כמו שעושים חתולים במצבים של לחץ. היא בהתה בנקודה כלשהי בלי לזוז ובלי למצמץ. ׳זבוב,׳ חשבתי, אבל כשהיסתכלתי לשם לא ראיתי שום זבוב או שום שום חרק אחר. קמתי ונעמדתי במקום שאליו היא הסתכלה. ג׳ינג׳ר נראתה כאילו אני לא קיימת. הייתה תחושה שהיא לא מסתכלת עליי, אלא… דרכי.
״יוהו?״ שאלתי ונפנפתי בידי. ״מה את רואה?״
היא העבירה את מבטה לאט מהקיר אל הארון, אחר כך אל השידה, ואז אל החלון הפתוח מעט, כאילו עוקבת אלרי משהו. פתאום היא התנערה ונעצה בי מבט רעב.
״מיאו.״
העברתי את אצבעותיי בפרוותה השחורה, והתיישבתי לסיים לקרוא את הספר ׳בחיק המוות׳. לספר היה את אחד הסופים הכי מעצבנים בעולם. הם פתחו את השער אל המוות, הוציאו את המתים כולל המספר של הספר – קולין אנדרסון – וכאילו הכל טוב, אבל האויבים שלהם שנקראים ׳סוגרי השערים׳ מתכננים נקמה. וזה מעצבן. לדעתי אם הכל טוב, אז הכל טוב. אם הכל רע, אז הכל רע. בלי הדברים האלה: ׳בינתיים הכל טוב, אבל אחר כך… בלה בלה בלה.׳ אבל בכללי, אחלה ספר. אם הדמיון המפותח-באופן-מדהים שלי לא הייתי מצליחה להמציא אפילו חצי מהאירועים. וזה נראה כל כך טבעי, כאילו כל זה באמת קרה.
הסתכלתי על השעון. חמישה לשמונה.
אמרתי לאבא שאני יוצאת לטיול עם חברה ויצאתי.
סוזן חיכתה לי ליד הבית. התחלנו ללכת. חשבתי על המקרה המוזר עם ג׳ינג׳ר, ואז נזכרתי בשיחה שלי עם סוזן אתמול. התברר שהיא מומחית בכל הקטע של רוחות רפאים. היא, כמוני, האמינה בהם.
״סוזן, יש לי שאלה אלייך. בקשר לרוחות רפאים, זה בתחום ההתמחות שלך.״
״כן.״
״חתולים. הם רואים רוחות?״
״יאפ.״
״היום התחולה שלי הסתכלה על משהו שלא ראיתי.״
״אה, זה בסדר גמור. אולי איזה סבא-רבא-רבא בחזקת אלף שלך קפץ לביקור. אבל אם זה נשמך – סימן שרודפים אותך רוחות.״
״ואיך אני יודעת שרודפים אותי רוחות?״
״המכשירים האלקטרוניים שלך יוצאים משליטה. אם זה לא קרה, אז הכל בסדר.״
״מרגיע ביותר,״ עניתי.
כשהגענו לחצר האחורית התיישבנו שוב באותו המקום: במרחק-מה מהאחרים. כבר בערה המדורה. חיכינו שכולם יגיעו.
ראיתי תזוזה כלשהי באחד החלונות של הבית שלידינו. מהחלון השתלשל למטה חבל, ואז יצאה דמות לבושה שחור וירדה למטה. מרפקתי את סוזן.
״סוזן, מי זה?״ שאלתי והפניתי את ראשי לכיוון האדם המסתורי.
״ג׳ימי קלינטון, בן 15,״ אמרה ואז עברה ללחש. ״בחור מוזר.״ ואז חייכה קלות, ובעינייה מבט חולמני. ״אבל. כל כך. שווה.״
הוא קפץ לאדמה, ניגש אל המדורה, איפה שעמד האדון, והתיישב לידו על האדמה. באור המדורה הצלחתי לראות טוב את פניו.
אני לא אחת שמתנפלת על בנים שווים, עוד לא היה לי חבר וגם לא רציתי. כך הקטע של ׳נסיך שלי, אתה מדהים!׳ ׳לא, את מדהימה!׳ והנשיקות – כל זה פשוט… מגעיל, אבל כשראיתי את ג׳ימי קלינטון כל מה שחשבתי היה: וואו. שיער שחור חלק, עיניים בצבע שמיים בבוקר – תכלת בהיר, עם שילוב של קצת אפור. חתיכי.
האדון התכופף ואמר לו משהו באוזן.
״מה הקטע שלו?״ שאלתי בשקט.
״הוא ממש מוזר,״ ענתה סוזן. ״הוא הגיע לקבוצה רק שבוע לפנייך, ומאז כל הזמן עם האדון.״
אבל אז הוא קם והלך לכיוונינו, עצר מולי וחייך בשלושים ושתיים שיניים מושלמות ואמר:
״היי.״
״היי,״ עניתי.
הוא התיישב ביני לבין סוזן. ״חדשה?״
״כן.״
״איך הולך לך פה?״
״בינתיים בסדר, אבל הצטרפתי רק אתמול.״
״אהה. גם אני לא מזמן כאן. איך קוראים לך?״
״עליזה.״
״ג׳ימי.״
כבר מזמן לא דיברתי עם מישהו בכסאת נוחות וחופשיות כמו עם ג׳ימי.
״ברוכה הבאה לקבוצה,״ אמר.
״תודה. אתה יודע, אתה נשמע ממש כמו מנהל כאן. שמתי לב שיש לך מערכת יחסים עם האדון?״
״חה-חה, מצחיק. כן, אנחנו קרובי משפחה.״
העברתי מבט ממנו אל האדון ובחזרה. גיחכתי. ״דומים.״
האדון איכשהו שמע את זה, למרות שלא דיברנו בקול רם ולא ישבנו קרוב אליו. הוא איכשהו שמע הכל. הייתה לו שמיעה של כלב. והוא לא אהב את מה שאמרתי עליו.
האדום הכריז שהשחעור היום הוא אומנויות לחימה ושם נגדי את הבחור הכי גדול והכי חזק. אתם יודעים, גוש שרירים כמו שיש בטלוויזיה בתחרויות אגרוף.
החוקים היו פשוטים. לעשות הכל, אבל בלי לפצוע קשה או להרוג. מנצח מי שהצליח להפיל את יריבו ליותר מ-3 שניות. הקרב התחיל.
הוא רצה לתת לי אגרוף אבל התחמקתי, רציתי לבעוט בו אבל פספסתי. הבאנו אחד לשני בוקס בדיוק באותו הזמן, אבל כיוון שהוא היה הרבה יותר גבוה ממני האגרוף פגע לו בחזה ולי באף ובפה. הראייה שלי היטשטשה והרגשתי סחרחורת, אבל נשארתי על הרגליים. הוא בעט בי ונפלתי. הבנתי שאין לי סיכוי.
״אחד!״ הוא אמר.
לא, רגע. עלה לי רעיון.
״שתיים!״
קפצתי לעמידה. בקרב אמיתי, מי באמת מסתכל האם אתה נלחם בצורה הוגנת? אמרו להפיל את היריב, לא אמרו איך. שמתי לו רגל. הוא נפל, ואחרי זה בעטתי בו, תוך כדי ספירה:
״אחד!״ – בעיטה.
״שתיים!״ – בעיטה.
״שלוש! ניצחתי.״
כולם הפסיקו להילחם לרגע. אחר כך הם קפצו שרקו, מחאו לי כפיים. בקושי עמדתי על הרגליים, האף שלי דימם, אבל הרגשתי גיבורה. עד ששמעתי מאחוריי קול.
״זה לא הכל, גברת צעירה.״
הסתובבתי וראיתי את האדון, בידיו שתי חרבות שלופות. ״עכשיו תילחמי נגדי.״