שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 23

– סטיבן –

סוף סוף הייתה לי הזדמנות להרגע אחרי כל הטירוף הזה. עברתי בראשי על אירועי אותו יום. פתאום נזכרתי…
לפני שהאור בספרייה כבה אנבל רצתה להגיד לי משהו. היא נראתה מודאגת מאוד. הרגשתי שאני חייב לברר מה קרה. הצעתי לה ללכת לטיול, ויצאנו ביחד מהבית.
״אנבל, זוכרת שבספרייה רצית להגיד לי משהו?״ שאלתח.
״אה, זה…״ מלמלה. במשך כמה שניות היא רק בהתה באדמה, אחר כך הסתכלה עליי. ״בוא נשב איפשהו?״
נכנסנו לבית קפה והזמנו פרישייק. רק כשהתיישבנו אחד מול השני בשולחן היא התחילה לדבר.
״אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה, אבל-״
אישה שישבה מאחוריה רצתה לקום והזיזה את הכיסא בקול חריקה רם. בחצי שנייה אנבל קפצה מהכיסא, הסתובבה לשם וקפצה אגרופים. לאחר עוד שבריר שנייה השטלתה על עצמה וחזרה לשבת.
״אה, אנבל?״ שאלתי. ״מה לעזאזל זה היה?״
״זה בדיוק.״ היא לקחה נשימה עמוקה. ״נכון סוגרי השערים?״
״כן.״
״יש להם תכונות מיוחדות.״
״כן.״
״התכונות האלה היו גם אצלי כשעוד הייתי אחת מהם. במשך השנה וחצי הן כבר התחילו לדעוך, אבל בזמן האחרון… מתעורר שוב. כמו שראית עכשיו. השמיעה שלי נהייתה חדה יותר. התגובות מהירות יותר ואגרסיביות יותר. ואין לי שום שליטה על זה. זה פשוט קורה, ורק אחר כך אני מבינה מה עשיתי. הכל חוזר אליי. למה?״
״הממ…״ חשבתי. ״אולי הסוגרים מכניסים לך מחשבות לראש?״
״לא,״ אמרה. ״סוגר שערים לא יכול להכניס מחשבות לראש של סוגר שערים, אפילו אם הוא סוגר שערים לשעבר. יש הרגשה כזאת כאילו משהו נכנס בכוח לתוך הראש שלך. אני יודעת את זה כי אני יודעת איך לעשות את זה, לפחות פעם ידעתי. עלי זה כבר לא ישפיע.״
שתקנו. ניסיתי לתת הסבר הגיוני ולפי פניה של אנבל נראה שהיא חושבת על משהו לא נעים במיוחד.
״יודע מה?״ היא אמרה ושברה את השתיקה. ״אני חושבת שאני עדיין סוג של סוגרת שערים. זוכר? אבא שלי אמר לי שאני לא אחת מהם כי אני לא יכולה להרוג. אבל הרגתי אותו.״
״אבל הייתה לך סיבה טובה להרוג אותו. הוא רצח גם את אמא שלך וגם את סיימון. הייתי מתנהג בדיוק כמוך.״
אלה רק אנחנו, או שכל בני השבע עשרה מדברים על רצח?
האנשים מסביב נעצו בנו מבטים של ׳מאיזה-בית-כלא-הם-ברחו׳ ואיזו קשישה מלמלה משהו על משטרה. שילמנו מהר על הפרישייקים שבקושי נגענו בהם ויצאנו.
״תראי, כל זה נכון, אבל יש גם את הצד האחר,״ אמרתי. ״היית אמורה להרוג אותי, אבל לא עשית את זה. ועברת לצד שלנו. ותמיד תישארי בצידינו, נכון?״
חייכתי ונתתי לה נשיקה בלחי.
״נכון,״ אמרה והשיבה לי חיוך.