שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 18

– אמבר –

הידיים הקפואות החזיקו אותי, והצמידו עוד יותר את הפיגיון לגרוני. סוגרי שערים אחרים הגיעו ונעמדו סביבי במעגל צפוף.
״יצאת לטיול קטן?״ שאל אחד מהם. ״איזו פגישה נעימה.״
לא היה לי מה לעשות. פתאום שמעתי את קולו של סיימון בתוך ראשי:
״אמבר!״
״תעשה משהו,״ עניתי ללא קול, בקושי מזיזה את שפתיי. רעדתי מפחד. לא יכולתי להתנגד בגלל שהיו יותר מדי סוגרים, ולי לא היה נשק.
״אני אגיד ללוסי,״ ענה. ״עכשיו זה רק עניין של זמן. תמשכי את הזמן.״
הנהנתי קלות. הסוגרים לא היו יכולים לשים לב, כי רעדתי גם ככה. מזל שהם לא דוברי רוחות.
״איפה אחיך, ילדה?״ שאל אחד הסוגרים.
״א-אני לא ילדה,״ אמרתי.
למשוך זמן. למשוך זמן.
הם המשיכו לשאול שאלות:
״מה שלום הבוגדת? כדאי לה להיזהר.״
הם דיברו על אנבל.
״אוי, בחייכם.״ אמרתי. דיברתי לאט בכוונה. ״אתם עדיין כועסים עליה? נו באמת. כולה סוגר אחד פחות.״
״שני סוגרים! היא הרגה את המנהיג!״
״נו, אז שניים. לא נורא! תראו כמה אתם!״
זאת הייתה טעות, כי סוגר השערים התעצבן וחתך בפגיון את ידי. הרגשתי את הדם זולג והתכווצתי בכאב. הם צחקו, וסיימון, שראה הכל, טלטל את השער בזעם, כאילו מנסה לםרוץ החוצה. ואז, הכל קרה מהר.
פתאום, כאילו משום מקום קפץ קולין עם חנית, הסתער על הסוגר המופתע והעיף את הפיגיון מידיו. אחריו נכנסו סטיבן, אנבל וקבוצה של תלמידים. הקרב התחיל.
על השניות הראשונות נפלו ארצה מתים תום מהכיתה שלי וסוגר שערים. כנראה שהם הרגו אחד את השני. הכאב גרר את נשמתי למטה. תום, רק בן 16. אם רק זה לא היה היום השני של בית הספר, אם רק היה מספיק ללמוד משהו – אולי זה לא היה קורה.
׳לא עכשיו,׳ אמרתי לעצמי. ׳זה לא הזמן להתאבל!׳
לקחתי את הפגיון שקולין הפיל והתחלתי להילחם גם. הפצע בידי כאב והקשה עליי להילחם. התעלמתי.
בפעם השנייה בחייה אנבל נלחמה בבני בריצה לשעבר. היא הייתה לוחמת טובה מאוד. בכל תנועה שלה נראו הכעס ורצון הנקמה לסוגרים – נקמה על מות אמה, נקמה על חייה ההרוסים. נקמה על הכל.
מייק התברר כלוחם מצוין: הוא הצליב חרב עם סוגר אחד ובעט בסוגר אחר בו זמנית. הוא נפל וקם מיד על רגליו; שיערו הבלונדיני מלוכלך בדם, בעיניו הכחולות זעם.
אפילו לוסי, נטלי וסנדי העדינות הסתדרו לא רע.
הקרב נמשך דקות ספורות, אבל זה הספיק כדי להרוג עוד סוגר שערים ולפצוע עוד הרבה מתלמדים. אנבל נפצעה די קשה: סוגרים רבים תקפו אותה. הם רצו לנקום בה. קיבלתי עוד פצע ברגל, ונפלתי חסרת כוח. הסוגרים יצרו פתח בקיר וברחו, משאירים מאחוריהם שני מתים וארבע פצועים.
״נכון! תברחו!״ צעק מייק. ״אנחנו ננצח!״
ואז, בתשובה לדבריו, עף פיגיון שנייה לפני שהפתח בקיר נסגר. הדבר האחרון שאני זוכרת לפני שאיבדתי הכרה היה אנקה חלשה, ונטלי נוטפת דם נופלת לצידי, עם פגיון בבטנה.