שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 12

– אמבר –

אחרי השיעור התעכבתי קצת בכיתה. כשיצאתי מהבניין ראיי את לוסי מתבוננת בתמונה של סיימון בכניסה. התקרבתי.
״זה הוא?״ שאלה. ״סיימון בלאק?״
״כן,״ עניתי. ״רק שכאן הוא בן 12. והוא מת ביום ההולדת 21 שלו.״
סיפרתי לה שהוא גם נולד ב 22 במרץ יום שוויון האביב, ואחותו התאומה נרצחה על ידי הסוגרים, איך הוא עזר לנו והקריב את חייו.
״זה היה הוא שהציע לנו לפתוח את בית הספר,״ סיכמתי.
״וואו,״ לחשה לוסי, בעינייה מבט חולמני. ״הוא ממש גיבור! מתישהו אני עוד אדבר איתו…״
חייכתי. היה מוזר למישהי בת 17 ליהיות מורה של מישהי בת 19, אבל לוסי וויט הייתה יוצאת דופן. פניה, קולה, המחשבות שלה – הכל לא התאים לגילה. וזה רק עשה אותה עוד יותר מקסימה.
״אבל… טוב לו שם, נכון?״ שאלה.
״כן,״ עניתי. ״כל המשפחה שלו שם. שם הכי טוב בשבילו.״
ואז נדרכתי. למרות ששום דבר לא קרה. פשוט הייתה לי תחושת בטן מוזרה… ועל תחושות הבטן שלי בדרך כלל אפשר לסמוך. משהו לא בסדר…
״סטיבן.״
משהו אמר לי שסטיבן בצרות. רצתי אל הכיתה שלו, ולוסי, שלא הבינה כלום, רצה אחריי. סטיבן לא היה בכיתה. בדקתי בכיתה של אנבל ובחדר מורים. לא.
רקעתי ברגלי מריב ייאוש. ״אווופף, איפה הבן אדם הזה?!״
אבל אז חשבתי בהיגיון. איפה סטיבן אוהב להיות בהפסקות? עם אנבל. איםה אנבל אוהבת להיות? בספרייה.
רצתי למרתף לספרייה עם לוסי המבולבלת. הדלת הייתה נעולה.
״מי לעזאזל נעל אותה?״ שאלתי ודפקתי עליה. דחפתי. לא נפתחת. דחפתי יותר חזק. פתאום היא נתפחה בקלות ועפתי למטה אל כל חמשת המדרגות ולוסי נפלה עליי. האור היה כבוי ואז נדלק.
קמנו. אנבל וסטיבן באמת היו כאן.
״הו, סליחה שהפרענו לזמן האיכות,״ מלמלתי בציניות.
״נכון. עופו מפה,״ אמר סטיבן. ״סתם. חיפשתי את אנבל, ואז הדלת נטרקה והאור כבה.״
״סטיבן,״ אמרתי ברצינות. ״זה לא טוב.״
ואז, כאילו בתשובה לדבריי, אבנים החלו ליפול מהתקרה. סטיבן הגן על אנבל. רציתי להציל את לוסי, אבל … מעולם לא ציפיתי ממנה למה שעשתה. בפרץ אנרגיה אדיר היא השתחררה ממני ורצה למרכז החדר, אל השולחן שעמד עליו כדור הבדולח.
״לוסי!!״ צעקתי. ואז נפל עליי מדף ספרים.
המפולת נגמרה. הספרייה הייתה הרוסה לגמרי.
״כולם חיים?״ שאל סטיבן.
״קחה קחה!״ השתעלתי ויצאתי בזחילה ממתחת למדף.
״הספרים…״ מלמלה אנבל.
ואז שמענו אנקה חלשה. קמתי בקושי, כל גופי כאב. סטיבן ואנבל קמו גם. לובי כנראה נפגעה הכי קשה מכולם: היא שכבה במרכז החדר בין ההריסות, עם דם על הידיים והפנים. הכדור עדין היה בידיה. היא התנשמה בכבדות.
״היתי חייבת להציל אותו,״ לחשה. ואז הוא זרח באור תכלת. עינייה גם זהרו באותו צבע, והיא הרימה אותו אל מול עינייה.
נבואה.
זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי נבואה. יחד עם קולה העדין של לוסי דיבר קול נמוך ועמוק:
״בשקט המוות נשמעו צעדים.
גלימה וצלקת. סוגר שערים.
לא מוציא מילה, שקט וקודר,
אך זעם טהור בנשמתו בוער.
נכנס אל אגמי הדמעות הכחולים,
מחפש את המפתח במים הרדודים.
אחרי מות המנהיג אין לסוגרים נחמה.
הם ישפכו את הכל בצורת נקמה.״

״אז.. הם לא רוצים לתקוף,״ מלמל סטיבן. ״הם רוצים לפתוח את השער!״