שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 11

– סטיבן –

הבוקר הבא עבר בסדר. לימדתי את הכיתה שלי ושל קולין.
כל אחד מהמורים לימד על משהו אחר. אני – על תכונות של דוברי רוחות, איך לייצר כדורי אור וכו׳, אמבר – על זימון רוחות ודיבור איתם, אנבל – על סוגרי השערים ואומנויות לחימה (אכן, כל סוגרי השערים מומחים בזה, וגם היא.) וקולין – על עולם המתים.
בהפסקה מילאתי לי כוס מים והבאתי לכיתה שלי. נשבה רוח, למרות שהחלנות והדלת היו סגורים. זה נראה לי קצת חשוד. אחר כך הלכתי לכיתה של אנבל כי קבענו להיפגש בהפסקה. היא לא הייתה שם.
טסתי החוצה, לחוץ. אבל הכרחתי את עצמי לעצור. הייתי מוכן לעשות הכל בשביל אנבל – לקפוץ מגג, לחצות בשחייה את האוקיינוס, למות בשבילה – אבל צריך לחשוב בהיגיון. יצרתי מסביבי את ההילה הלבנה של איתור אנשים. ואכן, ראיתי אותה: היא ירדה במדרגות למרתף. במרתף הייתה הספרייה שלנו (אנבל מתה על ספריות!). הבעת פניה הייתה מודאגת. הלכתי לשם.
הספרייה הייתה גדולה. שורות-שורות של מדפים היו מסודרים אחד מול השני במעגל, ובאמצע שולחן עגול קטן ועליו כדור הבדולח לנבואות. נבואות זה גם משהו שיכול לקרות לדוברי רוחות, אבל לי ולאמבר בחיים לא הייתה אף נבואה, אז אין לי מושג איך זה קורה, איך זה מרגיש ואיך זה נראה. אבל אני מניח שמהצד זה נראה מגניב.
אנבל באמת הייתה שם. היא הסתובבה כששמעה אותי נכנס.
״היי,״ אמרתי. ״אה.. מה את עושה םה? קבענו להיפגש בכיתה שלך.״
״כן,״ אמרה. ״רציתי לבדוק משהו בספרייה ולחזור לשם.״
״את נראית מודאגת. תספרי לי, מה קרה? אולי אני יודע את התשובה ואוכל לעזור לך.״
״אני.. רציתי להגיד לך משהו. אני לא יודעת איך להסביר.. זה בדיוק מה שרציתי לבדוק…״
פתאום הדלת נטרקה מאחורינו. ניסית לפתוח אותה, אבל היא הייתה נעולה.
״מה לעז-״ התחלתי לומר כשהאורות כבו.
החושך היה מוחלט. אנבל תפסה את ידי בחוזקה. נשמע צחוק צרוד ומרושע. הוא נפסק כשמישהו דפק בדלת בטירוף.