שער אל המוות – פרק 8

– אמבר –

בוקר שלם חשבתי על החלום שלי. שער? מפתח? תאומים? דוברי רוחות? מה הקטע של כל הדברים האלה? מי הבחור ההוא? איך קראו לו… רוברט? לא, סיימון. חשבתי, נניח יש כזה בחור שקוראים לו סיימון. הוא מדבר עם רוחות… הוא אמר ״דוברי רוחות״. אז הוא כנראה דובר רוחות, והרוחות סיפרו לו איזו אגדה על שער. נשמע מוזר קצת.
או שככה. הסיימון הזה כבר ידע על המפתח. אבל מסיבה כלשהי הוא לא הצליח להשיג אותו. הוא כמעט נהרג. טוב, זה נשמע אפילו עוד יותר מוזר.
הרוחות… רגע. ממתי התחלתי להאמין ברוחות? אף פעם לא האמנתי בהם. פשוט… זה לא מציאותי. מי מאמין בכלל בדברים האלה?
אופס. קולין מאמין. קולין! נזכרתי שבסוף שבוע אני יוצאת איתו פעם ראשונה לדייט!
״אמבר!״ קראה אמא שלי מהמטבח. ״את מוכנה? את מאחרת לבית ספר!״
״אני באה עוד רגע, אמא! אני כמעט מוכנה!״ עניתי והתעצבנתי שאני צריכה לחזור למציאות.
התארגנתי מהר, אבל תוך כדי המשכתי לחלום חלומות מתוקים על הפגישה שלי עם קולין בסוף שבוע.
״אמבר?״ שמעתי את קולו של אבי. ״ אנחנו צריכים לספר לך משהו.״
לקחתי את התיק ובאתי למטבח בקפיצות ודילוגים. אבל אז ראיתי את ההורים שלי ו… המצב רוח שלי נהרס. הם ישבו ליד שולחן האוכל. עינייה של אמי היו אדומות, כאילו בכתה. אבי ישב עם ראש מורכן. זה הדאיג אותי.
״אמא! אבא!״ צעקתי. ״מה קרה?!״
אמא שלי ענתה. ״אמבר… תראי, זה… גם לי זה כואב, אבל חשבנו שאת צריכה לדעת. קולין אנדרסון-״ הקול שלה נשבר.
ליבי דפק חזק כל כך שחשבתי שהצלעות שלי יתפרקו. ״מה, מה, מה קולין?! מה איתו?!״
אבא שלי ענה בשקט. ״הוא… נהרג היום בבוקר. בתאונת דרכים.״
כמה שניות עמדתי קפואה. המוח שלי עוד לא קלט את כל העובדה. כשמשהו התעורר בתוכי, זרקתי את התיק בכוח לריצפה, רצתי לחדרי ופרצתי בבכי. טרקתי את הדלת.
״אמבר!״ אמא שלי רצה אחרי אבל לא הקשבתי לה. בעוד כמה דקות היא אמרה: ״בבקשה, תקשיבי. אני מבינה כמה זה כואב, אבל.. את הרי לא יכולה להפסיק לחיות. אנחנו הולכים לחתונה בעוד כמה ימים, לפחות תנסי להנות!״
״איך?! איך אני יכולה להינות עכשיו?! מה אני אעשה בחיים?!״
״אמבר-״
בעוד כמה דקות שמעתי את ההורים שלי מהמטבח.
״היית צריך לומר לה את זה בצורה קצת אחרת,״ אמרה אימי.
״אין הבדל,״ ענה אבי, ״התגובה עדיין הייתה אותו דבר.״
״אתה לא מתחשב! אתה לא מבין שזאת הייתה אהבה ראשונה?!״
אבל זה גרם לי לעוד התקף בכי.