שער אל המוות – פרק 7

– סטיבן –

בליילה לא הצלחתי להרדם. לקחתי את הפלאפון שלי, בדקתי מה השעה. בדיוק חצות. הרגשתי שהפה שלי יבש והלכתי למטה לשתות. החושך היה מוחלט. לא ראיתי דבר, מיששתי את המעקה כדי ללכת. לפתע שמעתי קול מהסלון:
״פססססססט!״
עצרתי בבהלה. לא ידעתי האם קוראים לי, אבל סביר להניח שלא. אם אני לא רואה את מי שקורא לי, למה שיראה אותי?
״כן״, ענה קול אחר, צרוד.
״הקול לפי התוכנית?״ שאל הראשון.
״כן. בדקתי. המפתח במקום. הסוגרים שומרים עליו.״
״אז למה אתה לא שומר גם?!״
״אל תדאג. אנחנו לא סוגרי השערים היחידים. ליד המפתח נמצאים החזקים ביותר.״
״אני מניח שאני יכול לסמוך עלייך.״
״תסמוך עלי. הם לא יגלו כלום.״
״הדבר היחיד שאני מפחד ממנו זה דוברי הרוחות. הרוחות עלולים לספר להם.״
״שיספרו. אבל הם לא ימצאו את המערה. ואפילו אם ימצאו, הם לא יצאו משם לעולם. אף אחד לא יצא משם חי. חוץ מאחד.״
״גם בזה יש משהו. כן, הבחור ההוא לעולם לא יעז לחפש את המפתח שוב. ולטיפש הזה אפילו אין אחות תאומה. איך הוא חשב שהוא יכול למצוא את המפתח?״
״תשתוק רגע ותקשיב לי. השנה יום שוויון האביב יוצא דווקא בסוף גלגל המזלות. ודווקא יש שני תאומים כאלה. ואני ואתה יודעים מי הם!״
״נכון. וניסינו להזהיר אותו. שם, בכפר, זה לא עזר. אבל אנחנו נמשיך. נעשה הכל.״
״אתה צודק. הנבואה לעולם לא צריכה להתקיים. אסור שהם ייפגשו. בשום פנים ואופן. כי רק ביחד הם יכולים לפעול, רק ביחד הם חזקים, רק ביחד הם סכנה רצינית…״
״אני איתך. אני לגמרי מסכים איתך. נפעל ביחד.״
הקשבתי לשיחה בעניין. תוך כדי הקשבה בערך כל שתי שניות צבטתי את עצמי כדי לוודא שאני לא חולם. הכל היה מוזר מדי. מסתורי מדי. אפילו קצת מפחיד. אני לא יודע למה עשיתי את זה, אבל כנראה שהיה לי פרץ אדרנלין. ירדתי בריצה לסלון והדלקתי את האור. החדר היה ריק. לא נשמע שום קול מבחוץ. הדבר היחיד ששמעתי היה תקתוק השעון.