שער אל המוות – פרק 6

-אמבר –

חלמתי חלום מוזר. הייתי בכפר מדברי קטן. הלכתי שם ברחוב עם ההורים שלי. אבל לא ההורים שלי – ג׳ודי ודייב המילטון – אלא שני אנשים אחרים. לאישה היה שיער בלונדיני בהיר כמעט עד הכתפיים, בדיוק כמו שלי, ועיניים ירוקות -כחולות, בדיוק כמו שלי. לאיש היה שיער שחור. היה איתם גם נער בגילי, עם שיער שחור. מכירים את התחושה הזאת בחלומות, כשאתם חולמים שאתם מישהו אחר, אבל מרגישים שאלה דווקא אתם? זה בדיוק מה שקרה לי. הרגשתי שהאנשים ההם היו ההורים שלי. רציתי להתקרב אליהם, אבל אז נפתח בור מתחת לרגליי ונפלתי עמוק למטה.
עמדתי על אדמה לחה, מלפניי בשני הצדדים נפרשו שני אגמים עצומים, בצבע תכלת כהה מהמם. הם אפילו נצצו מעט. שביל אבן שחורה (בזלת, נראה לי) עבר בין שני האגמים והוביל אל שער גבוה, מעוטר ועתיק.
מהצד השני של השער ריחפה דמות חצי-שקופה של גבר ועצרה. פתאום שמעתי מאחוריי צעדים וקפצתי לפינה חשוכה של המערה. עבר לידי בחור צעיר כבן 20 עם שיער חום בהיר, עינייים אפורות וצלקת על הלחי השמאלי. הוא היה גבוה, והלך בצעדים זהירים אבל גם מאוד החלטיים ובטוחים. הוא הגיע לשער ועצר.
״שלום, אבא״, אמר לגבר השקוף.
״שלום, סיימון,״ ענה לו הגבר.
״איך אתה כאן?״
״מושלם״, ענה הגבר בציניות, ״מה יכול ליהיות רע לאדם שכבר מת?״
״אבא, אני רציני. בלי בדיחות עכשיו״, אמר הבחור, ששמו כנראה היה סיימון, ואז הוסיף בשקט: ״סיכנתי את חיי כדי להגיע לפה״.
״אמרת ליהיות ליד השער בחצות. מה רצית להגיד לי?״
״תקשיב. נכון יש את המפתח שיכול לפתוח את השער הזה? שבשביל להשיג אותו צריך תאומים שנולדו בשוויון האביב וסוף גלגל המזלות? הייתי טיפש מקודם. כמעט נהרגתי בפעם ההיא שניסיתי להשיג אותו. עכשיו גיליתי שאפשר להוציא את המפתח מהמערה רק כששני התאומים ביחד נמצאים שם, ובתנאי שיום ההולדת שלהם ייפול בשוויון האביב.״
״אז למה סיכנת חיים ובאת עד לכאן, במקום ליצור איתי קשר כרגיל, מהבית?״
סיימון המניך עוד יותר את קולו. ״כי סוגרי השערים מצותתים. כשאני כאן הם לא יכולים לשמוע.״
״ומה אתה מתכוון לעשות?״
״אתה מכיר אותי. אני אעשה הכל כדי להוציא אותך מכאן. אתה יודע שאני לעולם לא מוותר.״
״ואתה יודע כמה זה מסוכן.״
״אבל אנשים רגילים לא יודעים על זה. ויש רק מעט מאוד דוברי רוחות, כמוני! ואני הולך להשיג את המפתח בכל מחיר.״
האדמה החלה לרעוד. עיניו של סיימון קיבלו גוון אדמדם. ״הזמן שלי נגמר,״ הוא אמר. ״נדבר, אבא.״
הוא הסתובב והלך במהירות. אביו אמר לו בקול רם כשכבר התרחק: ״אבל זהירות, סיימון! שלא תחזור הטעות מהפעם הקודמת! תשמור על עצמך.״
ואז התעוררתי.