שער אל המוות – פרק 40 ואחרון!

– אוגוסט, כעבור 5 חודשים. סטיבן –

התעוררתי לקול של כלים נופלים וצעקות מהמטבח. הסתכלתי על השעון. עשר. נשכבתי בחזרה. קרני השמש החמימים נפלו אל המיטה שלי. יום חופשת קיץ רגיל. שום דבר לא הזכיר לי את הסיפור שקרה במרץ לפני 5 חודשים. הרמתי את ידיי והתמתחתי. ואז הבחנתי בצלקת על זרועי, מהפגיון של אנבל. נזכרתי שזה לא סתם יום רגיל.
קמתי מהמיטה, התלבשתי וירדתי למטה. במטבח התרוצצו הרבה אנשים: ההורים שלי, אחותי, וההורים המאמצים שלה. אני מבין אותה בהחלט. איך יכלה הפרד מהם!
"בוקר טוב," אמרתי בחיוך. "נראה לי שיש כאן הרבה אוכל?"
"לא בשבילך, שמנמן," ענתה אמבר. "יש היום יום הולדת לאנבל."
"את חושבת ששכחתי?"
"יכול ליהיות. בא לך לעזור לנו?"
"הייתי עוזר, אבל קבעתי פגישה עם אנבל בעשר וחצי."
"כן, אדון עצלן, גם אני יכולה להגיד שקבעתי פגישה עם קולין בעשר וחצי ולא לעבוד?"
"לא אמרתי שאת לא יכולה לעשות את זה."
"אתם יכולים ללכת, ילדים, כבר סיימנו." אמר אבא והפיל קערה שלמה של סוכריות קישוט קטנות. "טוב, כמעט…"
"ג'ו! זאת הפעם האחרונה שאני נותנת לך לבשל!" קראה אמא ופנתה אלינו. "אבל אתם יכולים ללכת. באמת."
אמבר ואני יצאנו מהבית. היא רצה לקצה הרחוב, שם חיכה לה קולין. אני פניתי לכיוון האחר, אל ביתה של אנבל. ואז ראיתי אותה. היא הלכה לכיווני וחייכה.
היא התקדמה יפה מאוד מאז שהכרנו: שערה הכהה היה קלוע בשתי צמות שהתנופפו ברוח, היא לבשה שמלה קצרה שהייתה בדיוק בצבע עינייה, הכחולות כמו… לא. נמאס לי. לא כמו אגמי הדמעות. כמו שמיים, ביום קיץ בהיר במיוחד.
לאנבל של היום לא היה שום רמז לאנבל של פעם: המסתורית, הלבושה בשחור. לסוגרת שערים קטלנית וחסרת רחמים. לילדה שהרגה את אביה. כל זה לא היה קיים. אנבל, היום בת 16, נערה מאושרת מהחיים.
"היי," היא מרה לי.
"היי," עניתי. "יום הולדת שמח, אנבל," הוספתי ונתתי לה נשיקה בלחי. היא הסמיקה, וזה רק גרם לה להיראות עוד יותר חמודה.
בשעת אחר הצהריים התאספנו כולנו בביתי. לפני החגיגה האמיתית, עם האוכל והמוזיקה, יצאנו למרפסת האחורית. אנבל, קולין ואני.
"איפה אמבר?" שאלתי.
"היא באה עוד דקה," אמר קולין. "היא מדברת עם מישהו."
לא היה צורך להגיד עם מי.
"חבר'ה! סיימון מוסר לכם ד"ש!" אמבר הופיעה בדלת המרפסת. "הוא נמצא עם כל המשפחה שלו בעולם המתים. הם מאושרים!"
"לפחות טוב לו," אמרה אנבל. "אבל עדיין… חבל שהוא לא יכול לחזור לחיים."
הבאתי לכולם לימונדה. ישבנו ודיברנו.
"כמה טוב שכולנו כאן, נכון?" שאלה אמבר.
"נכון," הסכים קולין. "גם ההורים מרוצים."
"כמה טוב שהכל נגמר," אמרה אמבר. "ויש לנו חיים רגילים."
"כמה טוב שיש לנו בכלל חיים." אמר בשקט קולין.
"נכון. הכל נגמר!"
"ת'אמת, לא מש נגמר." אמר קולין. "הסוגרים עוד יחטיפו לנו."
אנבל הנהנה. "זה נכון. ייקח להם הרבה זמן להתאושש, אבל הם לא אוהבים להשאיר את העניינים ככה."
"גם אני לא אשאיר את העניינים ככה." אמר קולין. לא רוצה לשמור הכל בלב. אני אכתוב ספר, 'בחיק המוות', ואתאר שם את הכל. דרך אגב, ידעתם שאני ביקשתי מסיימון להעביר את הפתקים לסטיבן?"
"הפתקים של 'להיזהר מאנבל?" שאלתי.
"כן. בבית של שרה."
"הוי, דודה שרה…" אמרתי. "היא תבוא לבקר בסוף שבוע. דודה שרה… בלי כל הטעויות שלה לא היה קורה כלום."
" סטיבן ואני לא היינו מכירים לעומק," אמרה אנבל. "ולא היינו מתאהבים." היא הסמיקה.
"טוב," אמרתי. "יחטיפו או לא יחטיפו, בואו בינתיים נשכח מכל הסיפור הזה. יש לנו זמן להינות מהחיים."
אף אחד לא הגיב, אבל לא היה צורך בתגובה. ברור שכולם הסכימו.
ישבנו בשקט על המרפסת האחורית, שתינו לימונדה, נשמנו את האוויר הצח וצפינו בשמש השוקעת מעל המקום האהוב עלי מכל.
חולות אריזונה.