שער אל המוות – פרק 37

– סטיבן –

״סיימון!!״ אמבר ואנבל רצו אליו והתיישבו לצידו על הברכיים. הוא דימם והתנשם בכבדות.
״אני, אה, אקח את המפתח,״ אמרתי.
עקפתי את אגם הדמעות מסביב, איפה שהייתה אדמה, חפרתי קצת באבנים ולקחתי את המפתח מהסוגר המת. בכל מקרה אחר הייתי נגעל, אבל אפילו לא היה זמן להיגעל. לא כשסיימון גוסס.
חזרתי אליהם. סיימון אמר:
״חברים… אני… אני הייתי חייב לעשות את זה.״
״סיימון,״ אמרה אמבר. ״תגיד שהוא שיקר. תגיד שאתה יכול להישאר בחיים!״
״לא.״ ענה. ״זה בדיוק החלק הקשה שדיברתי עליו. אחד היה צריך למות, אבל לא ידעתי מי. ואני לא טיפוס שאומר השערות. רק עובדות ברורות.״
אנבל הרכינה את ראשה. ״אני אשמה. אני הייתי צריכה למות. הצלת את החיים שלי!״
״זה היה הדבר הכי נכון לעשות.״
על עיניה של אנבל הופיעו דמעות. ״ת-תודה,״ מלמלה.
״ הפגיון לא פגע לי בלב, אז יש לי זמן.״ אמר סיימון. ״שבו, אני אספר לכם את הסיפור.״
התיישבתי גם. סיימון דיבר, מדי פעם עצר לקחת אוויר.
״תארו לעצמכם שדה פתוח. במרכז השדה בית. ואין שום מבנה אחר למרחק של קילומטרים. במקום כזה נולדתי, וחייתי כל חיי. אמי ברחה עם גבר אחר כשהייתי בן שנתיים. חיינו שם בבית: אבי, אני וקורטני. אחותי.״
עיניה של אמבר נפערו. ״יש לך אחות?!״
״הייתה לי אחות. לפני בדיוק 21 שנים, ב- 22 במרץ, יום שוויון האביב, נולדנו. קורטני ואני.״
״אתה גם אחד התאומים שמתאימים לנבואה!״ אמרתי בפליאה, ואז נזכרתי בשיחה בבית שלי. ״אבל סוגרי השערים אמרו שאין לך אחות תאומה.״
מבטו של סיימון היה עצוב. ״הם צדקו. אין לי אותה יותר. כשהיינו בני 12 וחצי, קורטני נרצחה. מצאנו אותה בסלון עם פגיון בלב. עבודה של סוגרי השערים.״
העפתי מבט על אנבל. בעיניה היה כאב. הנחתי שהיא חושבת על האכזריות של הסוגרים, ושהיא היתה אחת מהם. סיימון המשיך:
״אני לא טיפוס שמפסיק ליחיות כשמישהו מת, אבל קורטני ואני היינו חברים טובים. מלבדה לא היה לי אף אחד. וכשאבי נפטר ממחלה כעבור שלוש שנים, הייתי רק בן 15. המשכתי לגור בבית לבד ודאגתי לעצמי להכל. כבר ידעתי שאני דובר רוחות, וידעתי על המפתח והנבואה. בצעד נואש החלטתי לפתוח את השער. הייתי נער מתלהב ופזיז. לא ידעתי שבשנה שאני רוצה לפתוח את השער יום ההולדת שלי חייב ליפול על שוויון האביב, וגם חשבתי שמותה של קורטני לא ישפיע, העיקר שאני אחד מהתאומים. אבל טעיתי.״
הוא עצר כדי לנשום כמה שניות. בעיניו לא נשארה טיפה של שחור, רק אדום. הוא המשיך:
״במשך דורות המשפחה שלי ידעה על המפתח, ובבית יש הרבה ספרים עליו. אז הצלחתי למצוא את המערה. הסוגרים מצאו אותי וקרה שם קרב רציני. באותו קרב אמא של אנבל נרחצה, ואני קיבלתי מזכרת.״
הבנו על מה הוא מדבר. הצלקת.
״מאז, לא התייאשתי. חקרתי יותר. הקדשתי לפתיחת השער את כל חיי. השגתי את מטרתי. עכשיו אני אהיה הרוח ה״טרייה״ שמחזיקה את השער, ובכך אשלים את משימתי. אין מי שיחכה לי. ברור שלא אמא שלי, כל שאר בני משפחתי נפטרו ולא היו לי חברים, כי גרתי לבד כל החיים.״
״ואנחנו?״ שאלה אמבר. ״אנחנו נחכה!״
״שכחת?״ שאל סיימון וניסה לחייך. ״אתם לא נחשבים.״
״ואני?״ שאלה אנבל.
״אנבל,״ אמר סיימון. ״סליחה, יקירה. על כל מה שאמרתי. אבא שלך עשה בינינו מריבות, כדי שנפסיק לשמור על המפתח והוא יוכל לחטוף אותו. עכשיו תהיה בדיקה האם את אכן לא סוגרת שערים. אם זה נכון, אמא שלך תחזור לחיים. אבל רק היא, לא אני. כי הרגת את אביך – לקחת חיים.״
״אבל זה לא פייר! הרגתי סוגר שערים!״
״מה לעשות? אלה הכללים.״
האור האדום דעך בהדרגה בעיניו של סיימון. הוא דיבר בקול יותר ויותר חלש. אנבל אחזה בידו בעדינות. ״ברור שאני סוחלת לך! אה, ולמרות שזה לא ממש אקטואלי… יום הולדת שמח.״
״כן,״ אמרנו אמבר ואני פה אחד. ״יום הולדת שמח!״
הוא חייך בכוחותיו האחרונים. ״גם לכם.״
מעיניה של אמבר זלגו דמעות, אבל היא לא טרחה להסתיר אותן.
״אנחנו נדבר, נכון?״
״כמובן.״
נקודות האור האחרונות דעכו בעיניו של סיימון.
״אני שמח שהסוף שלי כזה,״ לחש בנשימתו האחרונה. ״סיימון בלאק לא טיפוס שמוותר.״