שער אל המוות – פרק 36

– אמבר –

״תן לי את המפתח!!״
סיימון כמעט צעק, עיניו היו אדומות. סטיבן הרחיק ממנו את היד עם המפתח.
״בשביל מה? חשבתי שאני אמור לפתוח את השער.״
פתאום התחלתי לכעוס עליו. ״לא רק אתה! להזכירך גם אני נמצאת פה.״
חטפתי את המפתח מידו. ״תחזירי אותו!״ צעק סטיבן.
״לא רוצה שהוא יהיה אצלך!״ רעדתי מזעם, כל שריר בגופי התכווץ וסיננתי: ״ילד שגנב את ההורים שלי.״
״הי!״ הוא מחה. ״אני לא אשם בזה! הם בטח עשו אן-דן-דינו!״
״לא אכפת לי! אתה חיית איתם ואני נאלתי ליחיות עם אנשים זרים ולא ידעתי אפילו שיש לי הורים אמיתיים!״
״את לפחות חיית בשקט. אין לך מושג מה זה שריפה או שיטפון. שום דבר בחיים לא התפוצץ לך מול הפרצוף!״
״אני סבלתי מסיוטים. לילה אחרי לילה.״
״תפסיקו!״ התערב סיימון. ״אני חושב שהמפתח צריך ליהיות אצלי בגלל ש: א. יש לי תחושת בטן כזאת. ב. אני חושב שאני יודע איך לפתוח את השער.״
אנבל השמיעה קול. ״אני יודעת איך לפתוח אותו,״ אמרה. ״אני יודעת לפתוח כל מנעול.״
עדיין לא ידעתי בוודאות מה אני מרגישה כלפיה, אבל עכשיו, אולי בגלל הריב עם סטיבן, הרגשתי כעס ושנאה.
״למה שניתן לך את המפתח?״ שאלתי. ״למה שנבטח בך?״
״למה לא?״ היא נראתה מופתעת.
״למה כן?״ אני לא יודעת מאיפה שאבתי את כל זה, אבל אמרתי: ״את זאת שכל הזמן הייתה הסוכנת הכפולה. את היית חברה של סטיבן בזמן שרצית להרוג אותו. היית הפיתיון. למה שנבטח בך, סוגרת שערים, שקרנית, בוגדת…״
״מה קורה כאן? כולם השתגעו?!״ שאל סטיבן.
״זה כולל אותך,״ סיננתי.
״אנבל עזרה לנו. בלעדיה לא היינו מצליחים! היא זאת שאמרה לנו את המילים. הוציאה אותנו בדרך סודית. תחשבי מה את אומרת!״
״אפילו אם ניתן לה את המפתח,״ אמר סיימון. ״מה יהיה אז? היא תשחרר את אמא שלה ותחכה שכל השאר יצאו? באותה מידה שהיא יודעת לפתוח את השער, היא יודעת גם לסגור.״
פתאום המפתח נתלש בכוח מידי ועף לצד הרחוק של המערה, מעבר לאגם הדמעות. נשמע צחוק מרושע, וכולנו הסתכלנו לשם. עמד שם אדם לבוש שחור.
סוגר שערים.
״חה! חה! חה! חה!״ צחק. ״התוכנית שלי הצליחה!״ הוא בחן את כולנו. ״כולם כאן! גם שני אלה שחיכינו להם מאות שנים, גם ביתי היקרה, וגם…״ מבטו עצר על סיימון. ״אתה! טוב לראות אותך, חבר ותיק. לא ציפיתי שתרצה לבקר אותנו שוב.״
העפתי מבט בסיימון. הוא נראה כאילו נאבק בדחף לחצות בשחייה את האגם ולהחטיף לסוגר.
אנבל שברה את השתיקה. ״כן, זאת אני, אבא! ואני איתם. אני אומרת בגלוי: עזרתי להם, ואני לא מתחרטת על זה. אבל אם לא תחזיר את המפתח…״ היא הוציאה פיגיון. ״… תחזיר אותו.״
הסוגר פרץ בצחוק. ״את?! תהרגי אותי?! את הבחור הזה לא הרגת ואת אבא שלך תהרגי?!״
אנבל הורידה באיטיות את היד עם הפיגיון. ״אני לא אדם שיכול להרוג, אבא!״
הסוגר ירק בגועל. ״איכס! בדיוק כמו אמא שלך!״
עיניה של אנבל נפערו. ״כמו… כמו אמא שלי?״
״היא לא יכלה להרוג את הבחור הזה,״ הוא הצביע על סיימון. ״ולכן היא לא סוגרת שערים! אין לה זכות קיום! עכשיו יש לך סיבה אמיתית להרוג אותי.לנקום על המוות של אימך.״
״אתה… אתה..״ אנבל גמגמה מרוב זעם. ״אתה הרגת את אמא?״
״כן, וזה בדיוק מה שמצפה לך! סוגר שערים לעולם לא מחטיא. בכל מקרה אחד מכם צריך למות! צריך נשמה טרייה שתחזיק את השער.״
והוא זרק את הפגיון. אנבל לא זזה ממקומה, היא אפילו לא מצמצה. היא עמדה שם,מוכנה לקבל את המוות. סטיבן רצה להציל אותה, אבל עמד רחוק מידי. לא היה לו סיכוי. הפגיון התקדם במהירות.
״לאאאאאאאא!!!!״ צעק סיימון וזינק לצד.
״סיימון, לא!״ צעקתי, אבל היה מאוחר מדי. הפגיון ננעץ בחזהו שנייה לפני שפגע באנבל, והוא נפל, מתנשם.
אנבל צעדה קדימה. ״עכשיו באמת יש לי חשבון איתך,״ היא אמרה לאביה, וזרקה את הפגיון. הוא ננעץ בבטנו של הסוגר.
״לא אכפת לי!!״ צעק. ״אני סוגר אמיתי! הרגתי את אימך, ואני לא מתחרט על כך!״
אלה היו מילותיו האחרונות, כי בגלל הצעקה שלו נפלו אבנים, והוא נקבר מתחתיהם. פיה של אנבל התעקם בחיוך של זלזול.
״סוגר שערים לעולם לא מחטיא.״