שער אל המוות – פרק 35

– סטיבן –

לפתע אנבל נדרכה.
״אני שומעת צעדים!״ אמרה. אני אישית לא שמעתי כלום. היא כאילו קראה את מחשבותיי והוסיפה: ״לסוגרי השערים יש שמיעה מאוד חדה.״
היא רצה אל הקיר המרוחק של המערה, דפקה שלוש פעמים ומלמלה משהו. בקיר נפתח פתח צר.
״לכאן!״ היא אמרה. נכנסנו לשם אחד אחרי השני, היא נכנסה אחרונה והפתח נסגר.
היא חושך מוחלט, וסיימון יצר כדור אור.
״בואו אחריי, אני יודע את הדרך.״ אמר. ״החלטה חכמה, אנבל. הסוגרים יהיו בטוחים שהלכנו ביציאה האחרת, כי רק הם מכירים את הדרך הזאת. נרוויח זמן.״
אפילו באור החלש הצלחתי לראות את הבעת פניה של אמבר. היא בחנה את סימון בחשד.
״אם רק סוגרי השערים מכירים את הדרך הזאת, אז מאיפה אתה מכיר אותה?״
פעם ראשונה בחיים שלי ראיתי את סיימון מהסס. ״אה… אני אסביר אחר כך. אין זמן.״
התחלנו ללכת. סיימון הלך ראשון, אחריו אמבר ומאחורה אנבל ואני. היא נראתה כאילו ראתה רוח רפאים, ולא הוציאה מילה מהפה. היא שיחקה בפגיון בהיסוח הדעת. פיגיון?
״מתי הספקת לקחת אותו?״ שאלתי.
״הספקתי. אני, כמו סוגרי השערים, מהירה מאוד.״
״שמתי לב. בדרך לבית הנטוש רצת כמו צ׳יטה. או אופנוע. או צ׳יטה על אופנוע.״
הניסיון שלי לשחרר קצת את המתח לא הצליח. אנבל עדיין נראתה מודאגת.
״זה בגלל מה שראית שם על הקיר במערה?״ שאלתי אותה.
היא הנהנה. ״כן. אתה אפילו לא יכול לתאר לעצמך את ההרגשה. אני גם לא מאחלת לך. גיליתי שאמא שלי נרצחה.״
״אני… קצת מבין אותך.״ אמרתי בשקט. ״אמא שלי עכשיו גוססת.״
המשכנו ללכת. אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל בסופו של דבר מצאנו את עצמינו במקום המוכר עם השער ואגמי הדמעות. כדור האור של סיימון נעלם, כי לא היה בו יותר צורך.
״הגענו.״ אמרה אמבר.
רציתי להגיד ׳כאילו דה׳, אבל הבנתי שהיא אמרה את זה רק כדי לשבור את השתיקה הלא נעימה הזאת.
״מה השעה?״ שאלתי.
״אחד עשרה ועשרים.״ אמר סיימון. ״יש עוד ארבעים דקות. אבל בינתיים-״ הוא הסתובב אליי ועיניו קיבלו גוון אדמדם. ״-תן לי את המפתח.״
פתאום ממש לא רציתי לתת לו.
״לא,״ אמרתי.
סיימון נדרך. ״תן לי אותו. עכשיו!״