שער אל המוות – פרק 31

– סטיבן –

״מי זאת הייתה?״ שאלה אנבל כשאמבר התרחקה.
״אחותי.״ עניתי.
״אמרת שאתה בן יחיד.״
לא הרגשתי טוב עם עצמי ששיקרתי לה, אבל אז הרי לא ידעתי שיש לי אחות.
״תקשיבי, סליחה, זאת לא הייתה האמת, אני מבטיח שאני אסביר לך-״
״לא משנה.״
היא אמרה את זה בקול כזה שהרגשתי שהיא כועסת עליי מאוד, או רוצה כבר לעבור לנושא אחר. התברר שהאפשרות השנייה.
״סטיבן, אתה יכול לבוא איתי?״ שאלה, כמעט מתחננת.
״אה…״ ידעתי שאני חייב ללכת לאמבר וסיימון בזה הרגע, אבל משהו בקולה עצר אותי.
״זה עניין של חיים ומוות,״ אמרה. ״שלי. ושלך.״
היא נשמעה ונראתה ממש כמו חיה קטנה מפוחדת כלואה בכלוב, מתחננת שישחררו אותה. זה כל כך לא התאים לאיך שהייתה תמיד, שידעתי שרק משהו רציני מאוד יכול לגרום לה להיראות ככה. ריחמתי עליה.
״בסדר.״ אמרתי. ״אבל מהר.״
היא הסתובבה והחלה לרוץ במהירות מטורפת. בבית הספר הייתי אלוף בריצה, אבל את אנבל לא הצלחתי להשיג. עברנו כמה רחובות וסמטאות, והגענו לבית שנראה נטוש. אנבל נכנסה לשם ואני אחריה.
החדר היה גדול יחסית, אבל ריק לחלוטין ומלא באבק וקורי עכביש. אנבל מלמלה משהו שלא הבנתי, ובאוויר נוצר כדור אור. אבל לא קטן ולבן כמו של סיימון – אלא גדול ואדום שזהר באור מרושע. נזכרתי במילותיו של סיימון – הוא אמר שכוחות כאלה יש לדוברי רוחות. אנבל?…
״אנבל!״ קראתי. ״את דוברת רוחות?״
הי הסתובבה והסתכלה עליי במבט רושף. ״אל. תדבר.״
נסוגותי לאחור, אבל היא נקשה באצבעותיה ושמעתי קליק – הדלת ננעלה. ״עכשיו – לך אחריי.״
כדור האור נכנס לאדמה וראיתי מדרגות. היססתי, אבל היא תפסה חזק בידי וגררה אותי אחריה. ירדנו נצח, ובלסוף הגענו למקום חשוך. כמעט ואי אפשר היה לראות שום דבר. אנבל מלמלה עוד משהו מוזר, ונפתחה דלת אחרת, שהובילה אל מנהרה צרה וקרה, כמו מסדרון מאבן. היא עדיין גררה אותי אחריה. התקרה הייתה כל כך נמוכה שנאלצנו להתכופף. מידי פעם נטפו מים על ראשינו.
״אנבל, בשם סבתא שלי, לאן את לוקחת אותי?״
היא לא ענתה. המנהרה התרחבה ויצאה למערה אחרת, קטנה וסגורה. לא הייתה שוב יציאה מהצד השני.
ידעתי בדיוק איפה אנחנו נמצאים.
׳ישנה מערה נסתרת, בלהבות כחולות היא מוארת.׳
במרכז המערה בערה מדורה כחולה שלא נתנה חום.
״אנבל!״ קראתי. ״מה לעזאזל קורה כאן?!״
״יש לך עשר שניות להתפלל.״
היא הסתובבה עם הגב אליי ונקשה באצבעותיה. ואז הסתובבה בחזרה. במקום ג׳ינס שחור ומעיל עור שחור שלבשה מקודם, היא הייתה לבושה בגלימה שחורה עד הרצפה. ממתחת לברדס הציצו רק קצוות העיניים והפה. ״אני סוגרת שערים.״
בשנייה הראשונה נראה שהיא מתלבטת, אבל אז שפתיה התעקמו בחיוך אכזרי . היא הוציאה פיגיון, שנצנץ לאור האש הכחולה.
״סטיבן רוברטס, תתכונן למות.״