שער אל המוות – פרק 26

– אמבר –
בשנייה הראשונה האישה שהייתה בעצם אמא שלי מצמצה והסתכלה עליי כאילו נפלתי מהשמיים. לפעמים קורים הטעויות האלה, שחושבים שפגשתם מישהו שאתם מכירים ואז מתברר שזה לא הוא, אבל הפעם זה חא היה מקרה כזה. קודם כל, אלה היו האנשים מהחלום שלי. דבר שני, הייתי דומה להם. ולבסוף, אלה היו ההורים של סטיבן, וסטיבן הוא אח שלי.
״אה…״ היא התחילה להגיד משהו, אבל קטעתי אותה.
״אני כבר יודעת הכל.״ אמרתי. ״אני יודעת שאתם ההורים שלי. וסטיבן הוא אח תאום שלי. אבל משום מה לא גרנו ביחד כל הזמן הזה. נכון, אבא?״
האיש גמגם. ״איך-״
״איך גיליתי? סיפור ארוך. אני מבטיחה שאספר. אבל קודם בבקשה תגידו שזה נכון.״
״כן, אמבר.״ אמר אבא. ״זה נכון.״
״אהם, שלום״ שמעתי את קולו של סטיבן. הוא בא מהצד, ועל פניו נראה אושר. ״נראה לי שיום המשפחה כבר עבר,״ אמר. ״אבל אין לי בעיה לחגוג אותו עוד פעם. ניכנס לבפנים?״
נכנסנו לבית. האישה השמנה, דודה שרה, מצמצה כל הזמן ונראתה כמו תרנגולת מופתעת. היא מלמלה משהו כמו: ׳אוי! כמה אתם דומים!׳
שתינו תה עם עוגיות, וסיפרתי הכל. סטיבן השלים את כל מה ששכחתי להגיד. סיימנו את הסיפור. אמא השתעלה ונחנקה.
״את בסדר?״ שאל אבא בדאגה.
״כן,״ ענתה. ״רק נחנקתי.״
היא המשיכה לדבר. ״לא ציפינו שזה יקרה עכשיו. ניסינו להפריד ביניכם כדי שלא תפתחו את השער. לא רצינו שתגלו על המפתח. זה לא היה טוב מצידינו, אבל כל העניין הזה כל כך מסוכן שלא רצינו לסכן את חייכם. הכל נעשה רק כדי להגן עליכם. אל תכעסו. אתם מבינים אותנו?״
סטיבן ואני הנהנו.
״אתם לא כועסים, נכון?״ שאל אבא.
סטיבן ואני הנדנו בראשינו.
״אמבר״ אמר אבא. ״למרות שאת כבר יודעת מי אנחנו, תישארי לגור בבית שלך. אנחנו יודעים שזה קשה לך עכשיו. ג׳ודי ודייב המילטון – חברים טובים שלנו. לא היו להם ילדים, אז ידענו שהם הבחירה הכי טובה. סוגרי השערים לא צריכים לדעת שאת יודעת הכל.״
״הבנתי.״ אמרתי. ״כבר מאוחר. אני חושבת שאני צריכה לחזור…״
בדרך הבייתה חשבתי על ההורים המאמצים שלי. הם אהבו אותי, ועשו בשבילי הכל. נזכרתי במילים ׳גידלתי אותך׳. הבנתי שלא צדקתי כשהתרחקתי מהם.