שער אל המוות – פרק 24

– אמבר –

מעולם לא הייתי כל כך עייפה. אני מדברת עם קולין כל ליילה לפני השינה, אבל הפעם ויתרתי על השיחה איתו כי לא יכולתי יותר להישאר ערה.
יום למחרת היה יום בית ספר רגיל. כשחזרתי ההורים שלי…. סליחה. ההורים המאמצים שלי חיכו לי כדי לאכול ביחד ארוחת צהריים. כשאכלנו הסתכלתי עליהם ושוב תהיתי למה גרתי איתם, ומי הם בכלל.
בדרך כלל אני מספרת איזה מקרה מבית הספר או משהו כזה, אבל הפעם שתקתי. הייתי שקועה במחשבות. אחרי הארוחה זרקתי ״תודה״ קטנה והלכתי לחדרי.
רציתי לעשות שיעורי בית אבל לא הצלחתי להתרכז. המחשבה שאני גרה עם שני אנשים זרים לא נתנה לי מנוח.
יצאתי לעשות לעצמי כוס תה, וראיתי במטבח את אמא… את ג׳ודי. אוווף! לא, אני לעולם לא אצליח להתמודד עם העובדה הזאת.
כנראה שהיא שמה לב שאני מתרחקת ממנה, ושאלה אותי:
״אמבר? קרה משהו, ילדה שלי?״
המשפט ׳אני לא ילדה שלך׳ עמד לי על קצה הלשון. אבל במקום זה אמרתי: ״לא…אמא… לא קרה שום דבר.״
״את בטוחה?״ היא הייתה מודאגת. ״אני מכירה אותך יותר מידי טוב. גידלתי אותך. משהו לא בסדר.״
״לא, כלום!…״
״בבקשה תגידי! אני לא אכעס! אני הרי דואגת לך!״
״אני מצטערת..״ מלמלתי. ״אני רק צריכה ליהיות קצת לבד!״
יצאתי בריצה מהבית והתחלתי ללכת ברחוב. הסתכלתי רק למטה ולא ראיתי מה יש מקדימה. ׳בבקשה שיקרה משהו. ׳ חשבתי. ׳שאני אפגוש חברה, או אראה משהו מעניין – רק שאנ אצא מהמצב הזה.׳
לא שמתי לב אחך פניתי לרחוב שהייתי בו אתמול בליילה. נתקלתי במישהו. הרמתי מבט. אלה היו איש ואישה. הם היו..ד כל כך מוכרים.
״סליחה״ מלמלתי.
״הו, זה לא נורא. ״ אמרה האישה ברוך וחייכה. ״נראה לי שנפגשנו איפשהו?״
צעדתי צעד אחד קדימה והסתכלתי לה בעיניים. הייתי בטוחה בזה. כאן לא יכולתי לטעות.
״אמא.״