שער אל המוות – פרק 23

– סטיבן –

הייתי צריך לחזור לבית ולישון. אבל המחשבות התערבבו בראשי, שיגעו אותי ולא נתנו לי מנוח. למה לא ידעתי שיש לי אחות? למה הופרדנו? וסיימון… נזכרתי באחת השיחות בבית: ׳אף אחד לא יצא משם בחיים. חוץ מאחד.׳ האם האחד הזה הוא סיימון?
הרגשתי תחושה מוזרה: לא רק שלא רציתי לישון, אלא אפילו לא הייתי עייף. כבר הכרתי את ההרגשה הזאת, זה קרה לי לפעמים באריזונה. מה שצריך לעשות זה לנשום אוויר ולהירגע. השיטה הזאת תמיד עובדת.
הלכתי קצת, ובעוד כמה דקות הגעתי לרחוב קטן. לא היה אף אחד, חוץ מאיזה מישהו שישב על ספסל. המשכתי ללכת בכיוון אליו. הוא שמע צעדים והסתכל עליי…
״סטיבן?״
עיניי נפערו. ״אנבל? מה.. מה את עושה בשעה כזאת?״
״אה, סתם… לא הצלחתי להירדם. קצת אוויר יעזור לי. חמש דקות, לא יותר.״
״מגניב, זה בידיוק מה שאני עושה עכשיו. אבל… את לא מפחדת להסתובב לבד בליילה?״
היא צחקקה. ״לא, ממש לא. אני גם לא מסתובבת.״ היא הצביעה על בית ממלינו. ״הנה הבית שלי!״
״אפשר לשבת?״ שאלתי.
״כן, ברור.״
התיישבתי לידה. היא הסתכלה עליי ו… זה היכה בי בבת אחת. הצבע המוכר. העניים של אנבל היו בדיוק בצבע המיוחד של אגמי הדמעות.
״אז היה בחתונה?״ שאלה.
״אה, היה די כיף, אבל גם די משעמם…האוכל היה טעים. אבל לא הכרתי שם אף אחד.״
ברור שלא סיפרתי כלום על כדור האור, אחותי, השער וסיימון.
״כן, אני מכירה את התחושה הזאת.״ אמרה אנבל ונאנחה. ״אתה מכיר את ההרגשה הזאת שאתה לבד? שאין לך אף אחד בעולם?״
״לפעמים… אבל יש משפחה.״
״אבא שלי… הוא… לא הכי נחמד שבעולם… אני פשוט אדם בודד.״
״זה לא נכון.״ אמרתי בשקט.
היא בחנה אותי בסקרנות. ״מה אמרת?״
כבר איבדתי את האומץ, אבל המשכתי לדבר. ״את לא לבד. אני מוכן לארח לך חברה. רוצה אולי… להיפגש איתי? מחר?״
היא חייכה, ופניה ממש זרחו מאושר. ״אתה מציע לי להיפגש?! באמת?! אה… מחר לייד הספרייה יהיה לך נוח?״
״כן. מעולה בחמש?״
״חמש. טוב, סטיבן… אני חושבת שאני אלך הבייתה.״
״גם אני. ניפגש מחר.״ אמרתי והלכתי לבית. כבר הייתי רגוע ומוכן לישון.