שער אל המוות – פרק 22

– אמבר –

הייתי שקועה במחשבות. הכל היה מוזר כל כך. חשבתי על סטיבן, קולין, סיימון, החלומות שלי, השער. הכל התערבב לי בראש. ואז השאלה של סטיבן: ״איך לעזאזל אנחנו יוצאים מפה?!״
נכנסתי ללחץ. קולין נעלם. האדמה רעדה. עיניו של סיימון ניהיו יותר ויותר אדומות, ואילי גם שלי, אם אני דוברת רוחות. ומה שהכי פחות הבנתי: סיימון פשוט עמד. כאילו לא מזיז לו.
״הלו?״ שאלתי. ״מיסטר בלאק?-״
״תקראי לי סיימון.״
״מיסטר סיימון, אתה מודע לכך שאנחנו תקועים פה ליד עולם המתים באמצע הליילה ויש רעידת אדמה?״
״זו לא רעידת אדמה.״
אני חייבת לציין שזה לא כל כך עזר.
״אני מנסה להתרכז, אמבר רוברטס.״ אמר סיימון.
רציתי להגיד ששם המשפחה שלי הוא המילטון, אבל הבנתי שבעצם לא. אז מי הם ההורים שלי – ג׳ודי ודייב המילטון? ולמה גרתי איתם? קולו של סיימון החזיר אותי למציאות:
״לחלק מדוברי הרוחות יש גם יכולות מיוחדות.״
הוא הרים את ידו, והיא זרחה בלבן. יצא ממנה כדור אור קטן והתרומם לאט אל התקרה.
״תחזיקו בי.״ אמר סיימון.
סטיבן ואני תפסנו חזק את ידו. כדור האור עבר דרך התיקרה… פתאום אמדנו ברחוב שקט במרכז שיקגו. בחוץ לא היה איש, לא היה אור בחלונות.
״זה הבית של דודה שרה!״ אמר סטיבן והצביע על בית גדול ממולינו. ואז הסתכל על סיימון. ״איך-״
״שטויות.״ ענה סיימון.
החלטתי לשאול כמה שאלות. ״סיימון, למה דווקא בשוויון האביב?״
״כי שיוויון האביב – זה יום של איזון מוחלט בין היום והליילה. וביום כזה הכי קל לעבור בין עולמות.״
״ולמה לא בשוויון הסתיו?״ שאל סטיבן.
״כי באביב יש את ה- 22 במרץ, סוף גלגל המזלות. דגים, שזה המזל האחרון, מסמל מוות ונצחיות. היום האחרון בגלגל המזלות הוא היום המכריע – אפשר לפתוח את השער בשנייה שהשעון מראה חצות. אם פיספסתם – הכל אבוד.״
״נולדתי ב 22 במרץ!״ אמרתי.
״לא רק את!״ אמר אחי.
״נכון.״ אמר סיימון. ״בגלל זה אתם התאומים המתאימים.״ הוא המשיך לדבר בשקט, כמעט בלחש. ״כיוון ששיוויון האביב לא כל שנה נופל על ה – 22 במרץ, והשנה כן, אז השנה הכל יכול להצליח. אנחנו לא יכולים לדבר על זה כאן – מסוכן מידי. צריך להיפגש שוב. שם, למטה, בדיוק בעוד שבוע. אני אשלח לכם סימן.״
נזכרתי בחלום, כשסיימון אמר: ׳סוגרי השערים מצותתים, כשאני נמצא כאן הם לא יכולים לשמוע.׳ האם לזה הוא התכוון עכשיו?
״זהו. להתראות.״ אמר סיימון.
״רגע!״ אמרתי. ״איך נגיע הביתה? ההורים בטח כבר מטפסים על הקיר מרוב דאגה!״
סיימון הניד בראשו. ״לא. סוג הקסם שהשתמשתי בו פועל אוטומטית. ההורים שלכם ישנים בבית, ובטוחים שגם אתם. כל מה שנדרש מכם זה להיכנס לבית בשקט. אז ניפגש בעוד שבוע.״
סיימון התחיל להתרחק. גם אני. אבל אז סטיבן אמר בקול רם:
״שנייה! אפשר לדעת מה יהיה התפקיד שלך? איך בדיוק אתה תעזור לנו למצוא את… המערה?״
סיימון ענה בקול קודר: ״כי הייתי שם.״