שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 20

– סטיבן –

״נטלי…״ זאת היתה המילה הראשונה שלחשה אחותי כשהתעוררה בבוקר למחרת. היא לא התעוררה מאז שאיבדה את ההכרה אחרי הקרב. היא הייתה חיוורת, פצעיה חבושים ושפתיה יבשות וסדוקות. קולה היה צרוד.
״ששש. הכל בסדר. זה נגמר,״ אמרתי. נתתי לה כוס מים.
״סטיבן? איפה כולם? איפה נטלי?״
״נטלי בבית חולים. הפצע רציני, אבל היא תהיה בסדר. לכל השאר אין פגיעות רציניות. חוץ מתום, כמובן…״
היא השפילה מבט.
״אני אשמה,״ לחשה. ״אם לא הייתי הולכת לבד, שום דבר לא היה קורה. מצטערת. אני כל כך מצטערת! הכל באשמתי.״
״לא, לא נכון.״ אמרתי. ״הם בכל מקרה היו תוקפים אותנו.״ גם זה היה נכון, וגם הייתי צריך להרגיע אותה. אבל זה לא כל כך עבד.
״לפחות אני צריכה לקחת אחריות על ההשלכות,״ היא אמרה והתרוממה כדי לקום.
״לא, אמבר, זה בסדר.״ נגעתי קלות בכתפה. ״היום יום חמישי. כולם יחזרו לבית הספר רק ביום שני. תנוחי.״
״אני בסדר גמור!״ היא קמה, מתנדנדת, והחזיקה בקיר. היא נאנחה. ״אני מבטיחה שלא אעשה מאמץ גופני עד יום שני. אבל אני צריכה לדבר עם התלמידים. בוא ניסע לבית הספר.״
״אנבל, קולין, לוסי ומייק כאן,״ אמרתי. ״ישבנו לידך במשמרות. הם התעקשו להישאר כאן עד שתתעוררי.״
ירדנו למטה. כולם מתו משיעמום. קולין הניח את ראשו על השולחן, אנבל הסתכלה בחלון, מייק תופף באצבעותיו על השולחן ולוסי התבוננה בצלחת. אבל ברגע שירדנו על פניהם עלה חיוך רחב. הם אמרו דברים כמו ״בוקר טוב״ או ״כמה טוב שהכל בסדר״. אמבר חייכה כשראתה כמה הם דואגים לה.
״איך אתם מרגישים?״ שאלה.
״אנחנו בסדר,״ אמרה לוסי. ״ומאוחר יותר נלך לבקר את נטלי בבית חולים.״
״רעיון מעולה,״ אמרה אמבר, אבל נראה שהיא רוצה לעבור לנושא אחר. ״חבר׳ה,״ אמרה ברצינות. ״מה עם הסוגרים הפצועים?״
״שני מתים וארבע פצועים,״ אמר קולין. ״ נשארו שם למטה, כנראה. למה את שואלת?״
״קחו אותם ושימו באחד החדרים בבית הספר.״
זאת לא הייתה הצעה. זאת הייתה פקודה.
״את משוגעת?״ שאלתי. ״הם יהרגו את כולם!״
״הם פצועים עכשיו,״ אמרה אמבר. ״הם לא יוכלו.״ היא המשיכה לדבר, ועם כל מילה ומילה הודתי בכישרון האסטרטגי שלה. היא בהחלט הגנרל כאן; אני יותר החלק הטכני. ״ההבדל העיקרי בינינו לבין סוגרי השערים הוא הרגשות. הם לעולם לא ידעו מה זה רחמים, עזרה או אהבה. הם השאירו את הפצועים שלהם למות, לא אכפת להם מהם. אנחנו את שלנו לקחנו איתנו ועושים הכל כדי לעזור להם. ניקח את הסוגרים הפצועים, נדאג להם לאוכל ולטיפול רפואי. לאט לאט, שלא יתחזקו במהירות. אני בטוחה שלפחות אחד מהם יבין ויעבור לצד שלנו. אבל אם לא – נחזיק בהם כבני ערובה. הם לא יוכלו להתנגד עכשיו, כשהם חלשים.״
היה הגיון בדבריה. כן, אמבר בהחלט הבוסית.
״אבל יכול להיות שאחד מהם בכאילו יעבור לצד שלנו ובעצם ירגל אחרינו,״ אמרתי. ״תוכנית טובה, אבל מסוכנת.״
אמבר חייכה חיוך, אבל מאושר, אלא קר ויבש.
״כל דבר שעשינו היה מסוכן.״