שער אל המוות – פרק 19

– סטיבן –

תארו לעצמכם: ילדה מוזרה שהולכת אחריי כדור או לבן והעיניים שלה זורחות באור לבן. לא יודע מה אתם הייתם עושים, אבל אני עקבתי אחריה. כדור האור הוביל אותה אל קצה הגינה. היא עצרה. הסתתרתי מאחורי עץ והצצתי בזהירות כדי לראות מה קורה. כדור האור הפך לאדום ואז נכנס לאדמה. כעבור כמה שניות ראיתי את אמבר יורדת במדרגות. מאיפה הן הגיעו?
חיכיתי קצת וירדתי אחריה. הלכתי על קצות האצבעות כדי שלא תשמע אותי. כדור האור היה כחול.
כעבור כמה דקות הגענו למקום מוזר: שני אגמים וביניהם שביל אבן בזלת שמוביל אל שער גבוה ומעוטר. ואז אמבר הסתובבה וראתה אותי. קודם היא נבהלה, ואז נרגעה: זה רק אני, לא מפלצת.
״מ-מה אתה עוש-שה כאן?״ שאלה. ״עקבת אחריי?״
״כן.״ עניתי. מה עוד היה אפשר להגיד?
״ראית אחריי מה הלכתי?״
״כן, כדור אור שהחליף צבעים. אבל האנשים מסביב לא ראו שום דבר מיוחד. שמת לב? זה מוזר.״
״לא, זה לא מוזר. יש סיבה לכך. ידעתי שהדבר הזה צריך לבוא. אבל גם אתה לא היית אמור לראות אותו. וראית. זה מה שמוזר.״
״אבל למה הדבר הזה בא?״
״כי… תראה, זה סיפור ארוך. אני אשמע משוגעת, אני לא יודעת איך להסביר לך…״
היא הסתכלה על השער. מהצד השני ריחפה דמות חצי שקופה של נער. אמבר רצה אליו בצרחה:
״קולין!!!!״
לא זזתי מהמקום. הסתכלתי עליהם בסקרנות. נראה כאילו הם מדברים, אבל לא יכולתי לשמוע את מילותיו של הנער השקוף – קולין.
לפתע שמעתי צעדים חלשים וזהירים מאחורה. הסתובבתי. נדמה לי שראיתי לחצי שנייה אדם בגלימה שחורה, אבל הוא נעלם באותה מהירות שבה הופיע. העברתי מבט מסביב. האגמים היו עצומים, בצבע כחול כהה ואפילו נצצו מעט. הצבע הזה לא היה הגיוני בשביל מים, אבל הוא היה כזה… מוכר… איפה יכולתי לראות אותו?
קולה של אמבר משך שוב את תשומת ליבי. שמעתי רק את המילים שלה, אבל זה היה מספיק בשבילי כדי לדעת שהשיחה שלהם קשורה לשיחות ששמעתי בבית שלי:
״תאומים?״ שאלה. ״שנולדו בשוויון האביב?…. שניהם ביחד?…. השנה?!….. רגע, מה?!?! על מה אתה מדבר? זה לא יכול להיות… באמת-״
היא הסתכלה עלי במבט בוחן בעינייה שהיו בדיוק כמו שלי, כחולות-ירוקות, ואמרה:
״אה, סטיבן? אני לא יודעת איך בדיוק להסביר לך את זה, אבל… אנחנו אח ואחות.״