שער אל המוות – פרק 17

– סטיבן –

הילדה הזאת – אמבר? ילדה מוזרה. חושבת שיש מסביבה רוחות, זה אחד. שתיים – יש לה צבע עיניים בדיוק כמו שלי. ו, הכי גרוע, שלוש – היא נעצה בהורים שלי מבטים מוזרים כל כך כאילו הם הפכו לקרפדות. (איזו מחשבה מזעזעת!) היא נראתה חסרת סבלנות, כאילו חיכתה למשהו.
לא ממש אהבתי את איך שהיא מסתכלת על ההורים שלי, אז ניסיתי להסב את תשומת ליבה מהם.
״במה עוד את מאמינה חוץ מרוחות?״ שאלתי.
אמבר כאילו התעוררה מתוך חלום. ואז היא קלטה שאני עדיין כאן ושואל אותה שאלה. היא אמרה:
״ב.. גלגל המזלות, אה… שערים, אנשים שמדברים עם רוחות…״
״דוברי רוחות?״ פלטתי בלי לחשוב. אופס.
אמבר הסתכלה עלי כאילו גם גם אני הפכתי לקרפד. ״כ-כן, דוברי רוחות,״ היא אמרה בקול רועד.
חשבתי, ׳מאיפה היא שמעה עליהם?׳
מספר דקות ישבנו ואכלנו בשקט. לא שהייתה לי בעיה עם זה.
התחיל ריקוד איטי, וההורים שלי וגם ההורים שלה הלכו לרקוד. אתם יודעים, הקטע הרומנטי הזה כשההורים רוקדים.
בהיתי בצלחת שלי. ואז הסתכלתי מסביב. הבנתי שאני גוסס משעמום. לא הכרתי אף אחד, לאכול סיימתי, לרקוד לא כל כך רציתי. עדיף קודם לעכל את האוכל. זה יותר חשוב, לא?
הסתכלתי על אמבר. כנראה שהיא הייתה באותו המצב.
אז שמתי את הראש על השולחן והתחלתי לחשוב על כל מיני דברים, עד שהבנתי שאם אני לא אדבר עם מישהו אני אמות משעמום.
הסתובבתי אל אמבר והתחלתי להגיד לה משהו, אבל אז שמתי לב שהיא לא מקשיבה לי. היא הסתכלה על משהו בריכוז מוחלט. עקבתי אחרי מבטה, אבל לא ראיתי שום דבר מיוחד. ואז האבן שעל השרשרת שענדה התחילה לזהור באור לבן והתרוממה. העיניים שלה גם התחילו להאיר באור לבן. היא קמה והתחילה ללכת כמהופנטת. מצמצתי. ואז ראיתי את זה: בחדר ריחף כדור אור לבן ואמבר הלכה אחריו.