שער אל המוות – פרק 16

– אמבר –

הגיע יום החתונה. עשיתי בדיוק כמו שקולין אמר: ענדתי את שרשרת אבן הירח. לא כל כך הבנתי למה אני צריכה לענוד אותה, אבל העדפתי פשוט לעשות את זה בלי לשאול שאלות. זה הרי קולין, רוח, לא רוח – הוא לא ירצה לי שןם דבר רע. אני מקווה שלא…
החתונה הייתה במקום די נחמד. אולם קטן וסביבו גינה ענקית. ההורים שלי דיברו עם כל מיני אנשים. לא ממש היה לי אכפת, את רובם לא הכרתי. אבל משפחה אחת משכה את תשומת ליבי. משפחה רגילה לגמרי: אמא, אבא ובן. אבל זאת לא הייתה סתם משפחה. אלא היו האנשים מהחלום הראשון שלי! אלה שהרגשתי שהיו ההורים שלי! אבל חשבתי שזה רק חלום.
כשהם ניגשו אל ההורים שלי הסתכלתי עליהם טוב-טוב. לאישה היו עיניים ירוקות-כחולות, בדיוק כמו של הבן שלה וכמו… כמו שלי.
׳מוזר׳, חשבתי.
הכרנו. הם היו משפחת רוברטס, לילד קראו סטיבן. הוא היה בגילי והיה לו שיער שחור. אחר כך גם גילינו שאנחנו יושבים באותו שולחן. ההורים שלנו דיברו על כל מיני דברים משעממים. חיכיתי בקוצר רוח לסימן של קולין. הייתי ממש מסוקרנת.
חלק מהזמן ישבתי בשקט. ניגנה מוזיקה שקטה, האירו אורות כחולים וזה גרם לאווירה להיות קצת מסתורית.
״אז… איך בשיקגו?״ שאל אותי סטיבן.
״נחמד.״ עניתי. ״מה, אתה לא מכאן?״
״לא.״
״מאיפה באת?״
״מאריזונה.״
הפה שלי נפתח מעצמו. ״וואו. מאריזונה לשיקגו – כזה מרחק – רק בשביל חתונה?!״
״לא, פשוט עברנו לכאן. האמת, אני לא כל כך יודע למה.״
״אתה גר אצל קרובי משפחה?״
״כן, דודה שלי, שרה.״ הוא הצביע על כמה נשים.
״איזו מהן?״ שאלתי.
״זאתי שמדברת.״
׳זאתי שמדברת׳ הייתה אישה שמנה בשמלה אדומה מזעזעת. היא דיברה בלי הפסקה, הרימה והורידה את הקול, עשתה תנועות ידיים – בקיצור, מעין פצצת מילים.
״סתם שאלה. היא תמיד ככה?״ שאלתי.
״יותר גרוע.״ ענה סטיבן. ואז עיניו נהיו ממש עגולות, הוא הצביע על משהו מאחוריי. ״יו! תראי! מה זה?!״
הסתובבתי בבהלה. הייתי בטוחה שזה הסימן של קולין. אבל לא היה שם כלום. סטיבן צחק.
״אלוהים, איך הבלת אותי!!!״ אמרתי.
״למה, מה חשבת שזה? רוח רפאים?״
״למה לא?״
״אני מכיר פסיכיאטר מעולה.״
״מצחיק מאוד. אתה עצמך מאמין ברוחות?״
״אה… לא יודע… אולי.״
״אני כן.״
לא ממש רציתי להמשיך את השיחה הזאת והמשכתי לאכול בשקט.
הסתובבתי בבהלה. הייתי בטוחה שזה הסימן של קולין. סטיבן