שער אל המוות – פרק 12

-אמבר –

אמא׳לה. זה היה בוודאות הליילה הכי מוזר בחיים שלי. סיוט. שיחה עם הרוח של קולין. חשבתי שזהו, מספיק לליילה אחד. כמה טעתי.
באותו ליילה, אחרי השיחה עם קולין, עצמתי עיניים וניסיתי להרדם. מייד שקעתי בשינה. חלמתי שוב פעם על האנשים עם הגלימות השחורות, אבל הפעם זה היה איש אחד. לא ראו את פניו, אבל הוא דיבר אלי:
״את לא תצליחי לברוח ממני…״ אמר. ״אל תעשי את מה שאת לא צריכה לעשות, ותישארי בחיים.״
״מה אני לא צריכה לעשות?״ שאלתי אותו.
״חה! אל תתחכמי איתי! אני מזהיר!״
״אני לא מבינה על מה מדובר!״
״הזהרתי. עוד תדעי מה זה אומר… את עוד תיכשלי. והתוכנית שלך לעולם לא תצליח!…״
האיש נעלם. הכל השתתק. מסביבי היה חושך, יכולתי לשמוע את דפיקות הלב שלי… או צעדים?
התעוררתי. חשבתי שזה רק חלום, אבל המשיך הקול של הצעדים. הסתכלתי במסדרון. אף אחד. אחר כך הצצתי בחדר של ההורים שלי. הם ישנו. ׳מוזר׳ חשבתי. הגעתי למסקנה שזה רק נשמע לי, וחזרתי למיטה.
חשבתי על החלום הראשון. המערה, הלהבות הכחולות, האנשים עם הגלימות… הפיגיון. הם רצו להרוג אותי. טוב, לפעמים החלומות שלי הם לא משהו, אבל אותם האנשים עם הגלימות בשני החלומות…
אני יודעת שיש את החלומות האלה שמוסרים מסר, מגלים עתיד, כל מיני כאלה, הרי זה קיים.
׳אני משתגעת עד הסוף׳, חשבתי. עוד מעט אני אהפוך למישהי שמדברת עם רוחות, מגלה עתידות, מפענחת חלומות… יותר מדי למישהי בת 15, לא?
״אמבר המילטון! את באמצע מבחן!״ צעקה עלי המורה למתמטיקה. ״תפסיקי לחלום בהקיץ!״
״אני פשוט מחשבת בראש,״ עניתי, חזרתי למציאות והתחלתי לעבוד. החלטתי שהיום בליילה אני אבדוק את הנושא ׳דיבור עם רוחות׳.