שער אל המוות – נקמת הסוגרים – פרק 21

– אמבר –

״חבר׳ה, אני יוצאת רגע,״ אמרתי. רציתי לדבר עם סיימון, רציתי לשאול אותו את כל השאלות שהסתחררו בראשי. היו לי שאלות רבות, ורציתי לדעת את התשובות.
היה יום חמים, אז החלטתי לצאת לדבר איתו בגינה. בדיוק כשפתחתי את הדלת ראיתי את גורדון.
״היי,״ אמרתי.
״בוקר טוב,״ אמר. הוא נראה קצת נבוך. ״באתי לבקר. ו… להגיד משהו. בפרטיות. אפשר?״
׳מעניין,׳ חשבתי. ידעתי היטב שגורדון לא השתתף בקרב.
״בטח,״ אמרתי. ״תצא איתי לגינה?״
הוא הנהן, ויצאנו. התיישבנו במקום עם שמש. בחנתי את גורדון היטב. המראה המיוחד שלו סיקרן אותי יותר ויותר: השיער החצי-חצי,- פס בלונדיני פס חום, והעיניים – אחת כחולה אחת שחורה….
״צבעת שיער?״ שאלתי.
הוא נעץ בי מבט קצת מוזר.
״סתם שאלה,״ חייכתי.
״לא,״ ענה. ״זה טבעי. וגם העיניים.״ הוא שתק למשך כמה שניות, ואז אמר: ״אני… מצטער שלא עזרתי לכם.״
״זה לא נורא,״ אמרתי. ״הקב נמשך רק כמה דקות. וחוץ מזה, הצלחנו להבריח את הסוגרים.״
״אבל המחיר היה גבוה. תום מת.״ הוא נאנח. ״הוא היה חבר שלי. ואני מרגיש אשם שלא עזרתי. אולי, אם היינו יותר, זה לא היה קורה.״
אחרי עצירה של כמה שניות, הוא המשיך.
״רציתי לעזור לכם. באמת. אבל.. לא הלכתי. הרגשתי משהו ממש מוזר…. אני אפילו לא יודע איך לתאר את זה.״
״תנסה,״ אמרתי.
״זו הייתה הרגשה כזאת… כאילו שני אנשים מושכים אותי לכיוונים שונים. לא פיזית. אבל נפשית. נקרעתי לשני חצאים. חצי אחד אמר ללכת, חצי אחר אמר להישאר. ואולי גם יותר מזה… את מבינה?״
״אה, בערך,״ אמרתי. ״וזה כבר קרה לך בעבר?״
״לא. אבל זה גם היה היום בבוקר.״
״בין מה נקרעת? לבוא לכאן או לא?״
״לא.. לא יודע. פשוט שוב פעם ההרגשה שמושכים אותי לכיוונים שונים. את במקרה יודעת מה זה?״
הנדתי בראשי בדאגה. לא היה לי מושג.
״באמת שאני לא יודעת מה זה. תקשיב. בית הספר נפתח שוב ביום שני. תגיד את זה בבקשה לאחרים. תנוח, תחזור לעיר, תטייל. תנסה לשכוח מזה, אולי זה יעבור. בינתיים אני אדבר עם החברים שלי ועם סיימון, ואנסה לברר מה זה. אם התחושה תחזור על עצמה, תגיד לי. ואז… כבר נראה מה נעשה.״
״בסדר.״ הוא הנהן, וחייך חיוך קל. ״תודה שנתת לי הזדמנות ככה לשפוך את הכל.״
״בכיף,״ אמרתי. ״כשיש מה בעיה אתה תמיד יכול לפנות אליי או אל סטיבן.״
כשהוא הלך, עצמתי עיניים וקראתי לסיימון. הוא ענה מיד.
״איך את מרגישה?״ שאל.
״בסדר,״ אמרתי. ״יחסית לתום או לנטלי.. לא רע.״
סיפרתי לו במהירות על גורדון. עוד שאלה לרשימת השאלות שלי.
״אתה יודע מה זה?״
״הממ.״ או שהוא באמת לא ידע, או שהתלבט מה להגיד לי. ״תני לי זמן לחשוב על זה.״
״בסדר,״ אמרתי. ״לך יש את כל הזמן שבעולם.״ ואז חשבתי על עוד משהו. ״תגיד, סיימון… נכון השער? לפני שנתיים סטיבן, אנבל ואני, שלושה אנשים, בקושי הצלחנו להזיז אותו. ואתמול אתה, בלי להעליב, רוח רפאים – טילטלת אותו בלי בעיה. מה זה אומר?״
״קודם כל, זה לא היה קל. אבל זה אומר רק דבר אחד. ככל הסוגרי השערים קרובים יותר למציאת המפתח, כך השער נחלש יותר. והם מתקרבים לאט לאט, עם כל יום ויום.״