שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 10

– עליזה –

ידעתי בדיוק מה הולך לחכות לי בבית, אבל לא הצלחתי להינמע מזה.
פתחתי את הדלת והדבר הראשון ששמעתי היה הטלוויזיה: ׳והכדור מגיע לג׳ונסון… הוא רץ… איזה גוווווול!!!!!״
כרגיל. אבא שלי נמרח על הכורסא ורואה כדורגל. מעדתי על גוש פרוותי שחור ונפלתי. כרגיל.
״ג׳ינג׳ר…״ סיננתי בשקט וקמתי.
ג׳ינג׳ר זאת החתולה שלי. היא בכלל לא ג׳ינג׳ית, אלא שחורה, ובכלל לא בן, אלא בת. אבל חלק מהאנשים (אחמ, אבא) לא יודעים להבדיל.
״זהירות,״ אמר אבא. ״שאני לא אצטרך להביא אותך לבית חולים בזמן שיש אליפות אירופה!״
אבא נחמד יש לי, הא?
״אני בסדר,״ אמרתי. לקחתי את ג׳ינג׳ר והלכתי לחדרי עם הצרחות של אבי ברקע:
״מה אתה עושה? לאן אתה רץ, אידיוט?!״
התיישבתי במקום החביב עליי בפינת המיטה ליד הקיר, שמתי לידי את ג׳ינג׳ר ופתחתי ספר שקראתי, ׳בחיק המוות׳. כתב אותו איזה בחור בשם קולין אנדרסון. הספר כתוב בגוף ראשון, כאילו הסופר הוא הגיבור שם. הוא מת, ואז חברה שלו ואח שלה פתחו שער אל עולם המתים ושחררו אותו. איך שלא קראו לה… אווה? לא, אמבר. הוא אומר שזה סיפור אמיתי, אבל בכל ספר פנטזיה אומרים את זה. כמובן שלא האמנתי בשטויות האלה. פשוט לקולין הזה יש חתיכת דמיון.
׳אם באמת היה אפשר לעשות את זה, הייתי משחררת את אמא,׳ חשבתי. אמרתי לעצמי: ׳לא, תפסיקי לחשוב על זה!׳ אבל כר היה מאוחר מידי. הזכרונות הציפו אותי.
המחלה. עם כל יום ויום היא נהייתה חלשה יותר ויותר… התרופות לא עזרו… באתי אליה, קראתי לה והיא לא ענתה… ואז ההלוויה.
הקול של השעון הפסיק את שטף הזכרונות הקשים. ׳תודה לאל,׳ חשבתי והתחלתי להכין שיעורי בית. סיימתי אותם מהר ועד שמונה חשבתי על ההצעה של סוזן. ׳אנשים מיוחדים שפועלים למען מטרה מסוימת׳? אני לא אצטרף עם לא אדע מה המטרה. בכל מקרה, זה לא נשמע מזמין במיוחד. החלטתי לברר עוד כמה פרטים ואז כבר להחליט עם ללכת או לא.
בחמישה לשמונה יצאתי מחדרי. אבי כבר מזמן נחר מול איזה סרט רומנטי, אז לא הייתה לי בעיה לצא מהבית. לפני שהלכתי למקום המפגש, בדקתי האם סוזן שם. אכן, היא הייתה שם. קשה לפספס את השיער האדום. חוץ ממנה- אף אחד. התקרבתי. כששמעה צעדים, היא הסתובבה.
״עליזה.״
״לא, זאת סבתא של עליזה,״ מלמלתי.
היא התעלמה מהעוקצנות שלי. ״אני רואה שהחלטת לבוא בסוף.״
״לא בדיוק,״ אמרתי. ״לפני זה תעני על כמה שאלות שלי.״
״אוקיי… לא בטוח שאני אוכל לענות על הכל, אבל תשאלי.״
״איפה זה?״
״במרחק של כמה דקות הליכה מכאן.״
״כמה אנשים יש שם?״
״20 בערך… כולם צעירים.״
״ואיך אני יודעת שאתם לא רוצחים פסיכופטים שרוצים להרוג ילדות תמימות?״
״אני נראת לך רוצחת פסיכופטית שרוצה להרוג ילדות תמימות?״
״אה. אולי…״
״תקשיבי, אני בת 16. קצת מוקדם מדי בשביל דברים כאלה, לא? גם אני בהתחלה פחדתי ללכת. אבל התרגלתי. כולם כאן בני נוער. והם אוהבים את הקבוצה ואת המפגשים.״
״זה… עדיין לא נשמע בטוח.״
סוזן נאנחה. ״טוב, בסדר. רציתי להגיד לך את זה מאוחר יותר, אבל אגיד עכשיו. כל העניין הזה… קצת… קשור לאמא שלך.״
קשור לאמא שלי.
אני זוכרת שהראש שלי התרוקן ממחשבות ועיניי נפערו. ולפני שהבנתי שהקול הזה שייך לי כבר שמעתי אותו אומר:
״אני באה.״