שנת הזאב- פרק 3

ערב יום שבת הגיעה, כשהשעון הראה את השעה שמונה בערב נכנסה זואי לאולם הכנסים בבית הספר, שימלה שחורה, ארוכה וצמודה לגופה ונעלי עקב קטנות ועדינות לרגליה, שיערה הכתום הוחלק ונשכבה על גבה, אליה ניגש במהירות עמית, שיערו השחור סודר לקוצים וחילפה שחורה לגופו,
"וואו זואי" הוא התפעל והעביר את עייניו על שמלתה השחורה, "את נראת מדהים" הוא הוסיף, זואי חייכה ושפתיה הצבועות באודם אדום הבריקו,
"גם אתה לא רע בכלל" היא צחקקה, המוזיקה ברקע הוגברה,
"אתה בא לרקוד?" היא שאלה בקול חזק יותר, עמית הינהן וחייך ושתייהם עלו לרחבת הריקודים. שתיי זוגות עיינים ירוקות הביטה דרך החלון הגבוהה,
"מה האלפא אמרה שאנחנו צריכים לעשות?" שאל הארי, והביט באחיו, הגשם הרטיב את שנייהם והפך את עיגולו הלבן של ג'ון להראות אפור ,
"היא אמרה שנצתרך להרוג את הראשון ששפתיה של ילדת הירח יגעו בשפתיו" ענה ג'ון,
"ואז מה?" שאל הארי, הוא לא הקשיב במיוחד לנאומה של האלפא,
"היא אמרה שברגע שדמו יגע בנו נהיה החזקים ביותר ונהרוג את בני האדם שהרגו את הורינו" התעצבן ג'ון, הוא לא הבין איך אחיו הכסיל
"אה, נכון" נזכר הארי, מבוכתו נראתה על פניו.
המוזיקה מבפנים האטה את קיצבה,
"בנים, בנות, זה הזמן" אמר הדי-ג'יי, השיר הפך לשיר סלואו, עמית הסתכל בעייניה הירוקות של זואי, היא הסתכלה חזרה בעייניו הכחולות המהפנטות, הוא הניח את ידיו בעדינות על מותניה והיא הניחה את ידיה על כתפיו, שאר הזוגות מסביבם עשו כמוהם, לאחר כדקה עצרו שנייהם, זואי הסתכלה על שפתיו ואז חזרה מהר לעייניו, הוא הרים את ידיו לגבה וקירב אותה אליו עד שפניהם כמעט ונגעו אחד בשני, הוא קירב את שפתיו לשפתיה ונגעה בהן, באותו רגע נשמע קול ניפוץ חלון רועש, שנייהם התרחקו במהירות אחד מהשני, צרחות פחד נשמעו כששני זאבים שחורים התפרצו דרך החלון השבור, אלה היו ג'ון והארי, הם רצו לכיוון עמית והארי זינק עליו והפיל אותו לריצפה, שלושת רגליו השחורות השאירו את עמית על הריצפה ורגלו הלבנה איימה להיתקע בצאוורו, פתאום עשרים ציפורניים חדות נתקעו בגבו של הארי והוא התגלגל על הריצפה, זו הייתה האלפא,
"עמית!" צרחה זואי ועזרה לו לקום מהמיתה,
"עזוב אותו!" צרחה הזאבה השחורה שתקפה את הארי לריצפה, עמית עצר את ריצתו, הוא הסתובב,
"אמא?" הוא שאל ורץ חזרה לאזור הקרב,
"תסתלק מכאן!" היא צרחה תוך כדיי שהיא שורטת את פניו של הארי בטפריה, ג'ון רץ לעברה וקפץ עליה, הוא התיך אותה לריצפה ושרט את ביטנה,כל פצע שנעשה בפרוותה נעלם,
"אמא! מה קורה כאן?" שאל עמית בצעקה, האלפה חבטה בבטנו של ג'ון והוא עף כמה מטרים באוויר ונחט על גבו בצידו השני של האולם,
"אני אסביר לך הכל, עכשיו רוצו מכאן!" היא צעקה, ג'ון והארי רצו יחדיו אליה והחלו נושכים ושורטים את כל גופה, חלק מהפצעים התרפאו וחלקם לא, זואי ועמית יצאו מבית הספר בריצה, שמלתה של זואי נתפסה בכמה דברים ונקרעה, עקיביה נשברו לאחר כמה דקות של ריצה, ואולי טוב שכך, היא מעולם לא סבלה תכשיטים ודברים כאלה, שנייהם נכנסו לביתה של זואי מתנשמים,
"זואי מה קרה?" שאלה אמא של זואי ורצה אליה,
"זאבים, הם תקפו אותנו" היא אמרה,
"ידעתי שזה יקרה" אמרה אמא בשקט והלכה משם במהירות,
"בואו, זה יהיה מסוכן" היא אמרה והלכה משם במהירות, שנייהם עקבו אחריה במהירות, אביה של זואי תפס את אמא בכתפה,
"זה התחיל" היא אמרה, אביה של זואי הנהן ושנייהם רצו משם, זואי ועמית נשארו מאחור מתנשפים,
"בואו ילדים, זה לא הזמן להתבכינות" אמרה אביה של זואי, היא לא הייתה רגילה לסוג דיבור כזה ממנו, עמית הסתכל לזואי,
"מה קורה כאן?" הוא שאל בפחד, זואי משכה בכתפיה כלא יודעת, הוריה של זואי הובילו אותם למחסן בקצה גינתם הגדולה, זואי מעולם לא התייחסה למחסן זה, הם נכסו לתוכה, אמא של זואי פתחה תיבת כלים גדולה ושחורה, בתוכה כמה רובים, שתיי חרבות זהות ושניי סכינים בגודל כף יד, אמא של זואי לחקה בידיה את שתיי הרובים, אחד בכל יד ואביה לקח את החרבות ושם את הסכין בחגורתו,
"אנחנו הולכים לצוד זאבים, אתם ילדים עולים לחדר שלך זואי ולא יוצאים משם, ברור?!" צוותה אמא של זואי, שנייהם הינהנו ורצו לחדרה של זואי, כשנכנסו לחדרה סיפרה לו זואי את כל מה שקרה אתמול,
"למה ההורים שלך הרשו לך לצאת עם קילר אם היא נשכה אותך?" שאל עמית,
"אני לא יודעת, לפי איך שזה נראה עכשיו אולי הם ידעו על עיניין הזאב" ענתה זואי, גם לה זה לא היה ברור בהתחלה אבל היא החליטה לא להיתווכח,
"ואיך לא נבהלת? אני הייתי משתגע" הוא שאל שוב,
"בכללי גם אני, אבל זה נראה בדיוק כמו בסדרות טלוויזיה שראיתי, והרבה זמו חלמתי שמשהו כזה יקרה, שמשהו יותר מעניין יקרה בחיים שלי" היא ענתה, וחיוך קטן עלה על שפתיה שהאודם ירד מהן מזמן, עמית לא הבין איך היא יכולה לחייך במצב כזה, ואם לומר את האמת גם היא לא,
"ואם היא תקפה אותך, איך לא נפגעת?" הוא שאל,
"יש לי…סוג של… בטן מזוייפת, כי שלי מפחידה" היא ענתה,
"אוקי, זה לא מוזר בכלל" אמר עמית, הבאת פניו השקיפה בבירור שעוד לא עיכל את המצב,
"אני יודעת" היא הרכינה את ראשה לכיוון הריצפה, "אני מוזרה" היא הוסיפה,
"לא" הוא אמר, הוא נגעה בזרועה בעדינות, הוא שם את ידו על פניה בעדינות והרים את ראשה אליו, היא חייכה,
"את הכי טובה שיש" הוא אמר בחיוך ונשק על שפתיה.