שנת הזאב- פרק 1

הן נכנסו ליער החשוך, צמרות העצים הסתירו את אור היום כמעט לגמרי,
"לאן אנחנו הולכות שוב?" שאלה זואי מתנשפת,
"לכאן" אמרה קלואי ועצרה, נהמות נשמעו מסביבן, שלושה זוגות עיינים כחולות זהרו בחושך והסתכלו על זואי, קלואי הפכה חזרה לזאבה,
"תרגעו היא איתי" היא אמרה, עייניה זהרו בכחול גם כן,
"יש מישהי חדשה!" שמעה זואי קריאת שימחה של ילדה קטנה וגורת זאבים לבנה בעלת כתם שחור על העיין קפצה עליה, זנבה הצחור התנועעה מצד לצד במהירות עצומה,
"מסכנה" אמר קולה נשי באוויר, וצחקוק קצר אחריו "מלודי רדי ממנה, היא גם ככה לא רואה כלום"
"סליחה אמא" אמרה הגורה שהתבררה כמלודי וירדה מזואי,
"איזה חמודה היא" אמרה זואי בצחקוק, מוזר ששום דבר מכל זה לא נראה לה מוזר,
"יופי קלאו, תביאי עוד גורים" אמר קול גברי, זואי הצליחה לראות בתוך החושך זאב גדול לבן גם הוא, אחת מרגליו הקידמיות היתה שחורה,
"דיי כבר וויל, אל תפחיד אותה על ההתחלה" אמרה שוב הבחורה ממקודם, זו שנזפה במלודי, עכשיו יכלה זואי לראות גם אותה, פרווה הייתה צחורה וסודרת ופניה שחורות, עייניהם של כל הזאבים זהרו בכחול,
"גם אני יהפוך לזאבה?" שאלה זואי בהתרגשות,
"וזה לא מוזר לך בכלל?" שאל וויל,
"לא, האמת שזה דיי מגניב" אמרה זואי בחיוך, "רק מי אתם?" היא שאלה,
"אנחנו נקראים להקת הירח" הסבירה הבחורה,
"כי גם היא יודעת מה זה, נכון אווה?" אמר וויל בזלזול,
"אנחנו אמורים לעצור את להקת הלילה מלחסל את בני האדם" הסבירה אווה את עצמה,
"לחסל את בני האדם, טוב שלא הגזמת, לפי מה שאני רואה בני האדם בסדר גמור" אמרה זואי בהתנגדות,
"זאבי הלילה עוד לא התחילו, גם הם מחפשים את בן האדם שלהם" הסבירה קלואי,
"בן האדם שלהם?" חזרה זואי "עכשיו אתם מאמצים אותנו?" היא שאלה "יש לכם 'צער בעלי בני אדם'?" היא שאלה ברצינו לגמרי, מלודי צחקה, היא נעמדה ליד זואי וגובהה קצת מעל נעל הספורט שלה, היא מאוד קטנה,
"בני אדם זה דבר מצחיק" קבעה מלודי "איפה הזנב שלכם?" היא שאלה תוך כדיי שהיא צוחקת והולכת מסביב לזואי כשעייניה בוחנות את גופה הצנום,
"כל מה שיודעים על ילד הלילה זה ששערו שחור" אמרה קלואי בדאגה,
"הם לא הופכים לבני אדם?" שאלה זואי והסתכלה על הזאבים,
"לא, אנחנו זאבים שקלואי נשכה" אמר וויל,
"ואת בת אדם שנשכתי" אמרה קלואי בגאווה,
"זה היה כיף! זה קצת כאב אבל אז דיברנו וגיליתי שהיא נחמדה" אמרה מלודי "חוץ ממתי שהיא מפחידה" היא המשיכה, "אז לא כיף איתה" היא אמרה בקולה החמוד,
"לילדה אין פילטר בפה" הסביר וויל, זואי עיקמה את ראשה בשאלה,
"היא אומרת מה שהיא רוצה, כמה שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה. אל תספרי לה סודות" הוא אמר,
"למה לא?" נשמע קול מאיים מסביבם, זואי כבר התרגלה לחושך, "סודות זה כיף" המשיך הקול, זואי הסתכלה מסביבם אך לא ראתה דבר,
"כמו לדוגמא מי ילד הלילה" אמר קול נשי מאיים יותר, "את מכירה אותו!" הדוברת קבעה בזעם,
"מי הוא?" היא צרחה, זאבה שחורה קפץ על זואי, עייניה זוהרות באדום, טפריה השחורים נשלפו וננעצו בבטנה של זואי, אך היא לא הרגישה כאב כלל,
"רדי ממנה!" הפכה קלואי לזאבה והתנפלה על הזאבה השחורה,
"לתקוף!" צעקה הזאבה השחורה, עוד זאבים שחורים קפצו מהצללים, זאב גדול ושחור התנפל על וויל ונשך את גבו, וויל נשך את רגלו הלבנה ודרכה הפיל אותו על הריצפה, הזאב קם במהירות וקפץ על וויל, עוד זאב שחורה בעל עיגול לבן מסביב לעיינו קפץ על אווה ושרט בטפריו את פרוותה הלבנה שהוכתמה באדום, עייניהם של הזאבים השחורים זהרו בירוק,
"עזוב את אמא שלי!" צרחה מלודי וקפצה על הזאב בעל העיגול הלבן על עיינו, היא תלשה את פרוותו בשיניה הקטנות ותקע את טפריה הקטנים בגבו. קלואי שרטה את גופה של הזאבה השניה בפראות, כל פצע שנעשה נעלם כלא היה,
"תלכו מכאן טיילור, היא לא יודעת כלום!" צרחה קלואי, עייניה הצהובות הסתכלו בעייניה האדומות של טיילור, זואי שכבה על הריצפה משותקת מפחד וצפתה בקרב,
"את תמימה קלואי" אמרה הזאבה וחדלה מלתקוף את קלואי, קלואי עצרה גם היא,
"בואו, נזוז מכאן" היא ציוותה והזאבים השחורים הלכו משם, כשנעלמ בין הצללים רצו מלודי, אווה, וויל וקלואי לקראת זואי, הפצע שבבטנה לא דימם אף לא טיפת דם בודדה,
"בני אדם לא מדממים?" שאל מלודי, זואי צחקה צחוק קצר,
"לא, מה פתאום, זה פשוט לא אמיתי" סיכמה זואי,
"סליחה?" שאלה קלואי,
"לי זה נראה דיי אמיתי" קבע וויל שבחן בעייניו את חולצת הקרועה של זואי,
"זה כדיי לא להפחיד אנשים" הסבירה זואי "טוב זה לא משנה עכשיו!" היא ניסת להעביר נושא, "אני לא מצתרפת אליכם, סליחה, אבל לא" היא אמרה והלכה משם לדרכה,
"אני מניחה שאת לא באה?" היא שאלה והסתכלה על קלואי, היא הנידה בראשה לשלילה בעצב,
"תגידי להורים שלך שברחתי" אמרה קלואי, זואי לקחה את הקולר השחור וקרעה אותו בין ידיה,
"ביי" היא אמרה, והמשיכה לצעוד, היא עצרה לרגע,
"את לא תעזרי לנו?" שאלה מלודי,
"סליחה, זה פשוט לא מתאים לי" אמרה זואי והמשיכה ללכת.
היא נכנסה הבייתה בשקט, כששאלו הוריה היכן קילר שיקרה זואי שהיא ברחה ונכנסה בשקט ובמהירות לחדרה, זה כניראה היה היום הנורא ביותר בחייה.