שנת הזאב- הקדמה

זואי התהלכה במסדרון בית הספר העמוס, התיק על גבה הכביד עליה מעט ושיערה הג'ינג'י עף על פניה העדינות והמנומשות,
"היי זואי!" היא שמעה קריאות מאחוריה, היא הסתובבה וראתה את עמית הולך רץ אליה, היא הגבירה את מהירות הליכתה,
"לאן את בורחת?" הוא צחק וסידר את שיערו השחור אחורנית, "אני לא נושך" הוא אמר, זואי צחקה מעט והסתכלה בעייניו הכחולות,
"תגידי, את יודעת, מחר זה יום האהבה ו…" הוא התחיל להגיד בדיוק מה שזואי לא רצת שהוא יגיד, "את תרצי לבוא איתי לנשף בערב?" הוא שאל וזואי ראתה את התקווה בעייניו,
"כן, בטח" היא ענתה וחיוך מנוגד לרצונה עלה על שפתיה הדקיקות והורודות, היא פחדה לפגוע בו, הם מכירים מגיל צעיר מאוד,
"טוב, נראה אותך שם" הוא אמר והלך משם לתחנת האוטובוס בחיוך, זואי יצאה לחניה ובתיאום מפתיע עצרה לימוזינה לבנה לידה, היא נכנסה ובפנים ישבו זוג הוריה, היא חגרה את חגורתה והסתכלה עליהם בהפתעה,
"אתה לא בעבודה?" היא שאלה בהפתעה,
"היינו" אמרה אימה וסילסה את שיערה החום,
"אבל הרופאים שלך הוציאו אותנו כדיי לספר לנו חדשות חשובות" השלים אותה אביה והביט בעייניה הירוקות של זואי,
"הם הצליחו?!" קפצה זואי וראשה חבט בתיקרת האוטו "הם מצאו דרך להעביר את זה?" היא שאלה והביטה במהרה בגופה הצנום אך החזירה את מבטה להוריה,
"ההפך" ענתה אימה, זואי הרכינה את מבטה לריצפת הלימוזינה האדומה והמרופדת,
"אז מה כן?" היא שאלה בחוסר עיניין,
"הם…" התחילה אמה להגיד אך לא יכלה לסיים את המשפט,
"הם מה?" שאלה זואי ברצינות ועקשנות,
"הם קבעו את תאריך מותך" אמר אביה בעצב,
"מתי?" שאלה זואי "מתי אני אמות?" היא שאלה ברצינות משולבת בפחד,
"בעוד שנה מהיום" הוא ענה וחיבק אותה, זואי התנתקה מחיבוקו, היא הסתכלה מהחלון לרחוב,
"זה לא הגיוני, אני רק בת 13, תנו לי עוד זמן" היא התחננה לאחר כעשר דקות של שתיקה,
"זה בלתי אפשרי זואי, ידענו את זה מההתחלה" אמרה אימה,
"אני לא אשמה!" התפרצה זואי, "אני נולדתי ככה! זו לא אשמתי!" היא צעקה, קולה נשמע חלושות גם מחוץ למכונית,
"אני מצטערת חמודה, עוד אין תרופה לבולמיה" אמרה אימה, המכונית עצרה בכניסה לביתם, והם יצאו ממנה במהירות, הרוח בחוץ הקפיאה את פניה של זואי, היא נכנסה לאחוזה, רצה לחדרה וטרקה את דלת העץ הלבנה, היא נשכבה על המיתה, ונסתה בכוח לבכות אך הדמאות לא יצאו מעייניה, שריטות נשמעו על דלת חדרה, היא פתחה אותה וכלבתה קילר נכנסה לחדר בריצה, זואי סגרה אחריה את הדלת,
"מה את רוצה?" היא שאלה וליטפה את ראשה, קילר היא כלבת זאב לבנה וגיזעית, היא קפצה על זואי והפילה אותה לריצפה,
"דיי כבר קילר" צחקה זואי כשהיא התכחכה ברגליה הדקות,
"טוב דיי" היא אמרה ודחפה אותה ממנה, קילר נהמה קלות,
"טוב עופי מכאן" ציוותה זואי ופתחה את הדלת, קילר קפצה ונשכה את זרועה ולאחר מכן פתחה בריצה,
"איה! קילר! אמא אבא! קילר נשכה אותי!" צעקה זואי בכאב, אביה רץ אליה וראה את ידה המדממת, הוא רץ איתה לחדר האמבטיה וחבש את ידה,
"כלבה מעצבנת" אמרה זואי בתוקפנות, "אני אסתדר מכאן" היא אמרה אחרי שסיים לחבוש את ידה,
"סליחה זואי, הייתי חייבת" זואי שמעה קול באוויר, קול נשי ורך,
"מה זה? מה קורה כאן?" שאלה זואי בפחד והלכה אחורנית, קילר נכנסה לחדר האבמטיה המפואר,
"רק אך תבהלי" אמר הקול, הפעם הוא בא מכיוונה של קילר,
"קילר? איך את מדברת? מה קורה כאן?" שאלה זואי בפחד ונפלה על ריצפת החדר,
"מעולם לא הייתי כלבה זואי" אמרה קילר, היא נעמדה על רגליה האחורניות, גופה התארך ופרוותה הלבנה כאילו נכנסה בתוך גופה ונעלמה, אפיה ופיה קטנו עד שהפכה לבת אדם,
"מי את? איפה קילר?" שאלה זואי,
"אני קילר, אבל את יכולה לקרוא לי קלואי" היא אמרה, שיערה הלבן הפך לבלונדיני חלק,
"עקבתי אחריך מאז שהיית קטנה ותמיד ראיתי בך משהו מיוחד" אמרה קלואי,
"מה? עצמות?" שאלה זואי, היא התחילה להיתרגל לרעיון, זה בדיוק כמו בסדרות שראתה בטלוויזיה,
"גם" ציחקקה קלואי, היא נראתה בסביבות גיל העשרים לחייה, "אבל גם עוד משהו, את זו שתציל אותנו זואי" היא אמרה ועייניה הצהובות הסתכלו בעייניה של זואי,
"סליחה שאני מאכזבת אבל לא, גם ככה אני עומדת למות עוד שנה" אמרה זואי, "חוץ מזה, למה לא דיברת איתי לפניי?" היא שאלה, היא התחילה להיות בטוחה שזה סתם חלום מוזר,
"כי לפני זה פחדתי לנשוך אותך, הנשיכה נתנה לך את היכולת לשמוע אותי ולראות אותי משתנה, הורייך עדיין רואים אותי ככלבה" הסבירה קלואי, בצורה מוזרה כלשהי כל זה נשמע הגיוני מאוד לזואי, "עכשיו בואי, כדאי שתכירי את הלהקה" אמרה קלואי ופנתה ללכת משם, היא השתנתה חזרה לכלבה, או יותר נכון זאבה לפני מה שהבינה זואי,
"עצרי" אמרה זואי, "אם ההורים שלי יראו את הכלבה שלי מובילה אותי החוצה זה יראה מוזר" היא קבעה ורצה לכניסה, לאחר כמה רגעים חזרה עם קולר בידה האחת ורצועה ביד השניה,
"עכשיו שאת יודעת שאני לא כלב זה אפילו מביך יותר" אמרה קלואי, זואי התעלמה מההערה ושמה לה את הקולר על הצאוור ולאחר מכן חיברה את הרצועה לקולר,
"אמא, אבא, אני מוציאה את קילר לטיול" קראה זואי,
"בסדר חמודה, שימי מעיל" קראה אימה, זואי שמה את המעיל ושתייהן יצאו בריצה מהבית,
"אז לאן הולכים?" שאלה זואי,
"ליער" ענתה קלואי והפכה לבת אדם, הקולר עדיין היה על צארווה, היא הורידה אותו תוך כדיי ריצה.

כי ההרפתקה הזו רק מתחילה…