שני עולמות – 1 – עיר החצי-חצי

1

אריאנה עמדה על דשא קוצני ומולה ניצבה עיר גדולה וחשוכה. אף כוכב לא האיר את שמי הלילה וגם לא הירח יצא לביקור קטן. בניינים שחורים כפחם ניצבו מולה ורוח קרה נשבה בפניה. השמש התחילה לעלות מצדה השמאלי של אריאנה והאירה קלות גורדי שחקים עצומים בצבע לבן. בינתיים בצד של הבניינים השחורים כפחם ניצבו על ראש המגדלים חבורת נערים לבושים שחור והם התחילו לקפוץ מבניין לבניין. הם היו מסודרים בטור לפי הגובה, מהגבוה לנמוך. הם היו חמישה נערים ומתוכם שתי בנות. השמש האירה את הבניינים הלבנים ולעומת זאת את הבניינים החשוכים חשכה אפפה.
'זה לא הגיוני.' חשבה לעצמה אריאנה. צד אחד של גופה היה מואר לחלוטין וצדה השני חשוך, כאילו חומה ענקית ובלתי נראת הפרידה בין שני צידי העיר. הדמות הגבוה ביותר, הראשונה מהטור, קפצה מהבניין החשוך האחרון לבניין הלבן הראשון.
התמונה נעצרה. הדמות עצרה באוויר, חציה מואר וחציה השני חשוך. אריאנה הצליחה לראות שיער בלונדיני באורך האוזניים, וברדס אדום בחצי המואר ובחצי השני שחור. נעלי אולסטאר שחורות ומכנס לבן. גם אריאנה לא הצליחה לזוז. היא נשמה בכבדות והבעת בלבול עלתה על פניה החיוורים. בהבזק אור קטן הופיע מולה נער בן גילה עם ברדס שחור על ראשו וחרב אדומה כאבן אודם בידו. נדנה של החרב היה שחור כפחם ואבן סגולה גדולה היתה עליו. הנער כיוון את החרב לחזה של אריאנה והרים את ראשו. עין שמאל שלו היתה לבנה לגמרי וצלקת ורודה חצתה אותה ועינו הימנית היתה שחורה לחלוטין. צחנה עלתה מפיו והיא שמעה קול בראשה אומר, 'ביי-ביי, אריאנה.'
הנער תקע את החרב בחזה של אריאנה והיא הרגישה איך כל האוויר יוצא ובורח מריאותיה, היא ראתה שחור והיה שקט ושלווה.

היא התעוררה במיטתה מתנשמת במהירות. שמיכתה הסגלגלה נפלה על רצפת הפרקט החומה והיא היתה מלאה בזיעה קרה. רוח נשבה מהחלון העגול והפתוח שניצב ליד ארונה הבהיר. היא ירדה מהמיטה והרימה את משקפיה השחורים. היא הדליקה את האור של השעון שהיה על שידתה בצבע הדומה לארון, אור נדלק והשעה היתה 2:58 לפנות בוקר. היא קמה לסגור את החלון הפתוח ונרטבה קלות מהגשם שיורד בחוץ. היא ניגשה לשולחן הכתיבה שלה והוציאה מחברת עם דפים חלקים והלה לצייר. היא ציירה את התמונה הנעצרת שהדמות עדיין בשמיים נתקעה שמה בנינוחות. ואז היא ציירה מתחת לדמות בשמיים את הנער עם החרב האדומה רוצח אותה. היא הדליקה את מנורת השולחן הירוקה והחלה לצבוע את התמונה לפי זכרונה. משום מה אריאנה לא הצליחה להירגע מהחלום הנורא וכשסיימה לצבוע את הציור היא שמה מעיל פרווה ירוק, כיפתרה אותו עד לצווארה, נעלה את המגפיים השחורות שלה ויצאה מביתה. היא ירדה במדרגות הלבנות ונגעה בידית הכסופה של הבניין. מפרק כף ידה צרב והיא השתדלה לא לצרוח כדי לא להעיר את השכנים. היא לפתה בחוזקה את ידית הדלת הקרה מנסה להתעלם מהכאב. היא סובבה את הידית ופתחה קלות את הדלת. עורה ממש צרב והיא צרחה צרחה מקפיאת דם. סימנים מפותלים אדומים שנהפכו לשחורים עיטרו את פרק כף ידה עכשיו ולבסוף הם ניסגרו לסוג של קעקוע בצורת צמיד. אריאנה החלה לראות מטושטש ומידי פעם עצמה את עיניה לכמה שניות עד שלא יכלה יותר והיא התעלפה, אך לפני כן צרחה צרחה יותר חזקה ויותר מצמררת. השכנים ירדו במדרגות ונבהלו למראה הילדה המעולפת על הרצפה. אמה של אריאנה ניגשה אליה ובדקה את דופק ליבה, הוא יציב, היא חיה. כל הצבע אזל מפני של אריאנה וכך גם מפניה של אמה.
אביה החורג של אריאנה, ג'ונד, הרים את רגליה של אריאנה והצבע החל לחזור לפניה. היא פקחה עיניים לאט והשתעלה. היא ראתה את אמה יושבת מעליה, אך קצת מטושטשת, ואז ראתה את הפרצוף שתמיד שנאה. פרצוף שחום עם אף סולד, עיניים ירוקות אפורות, ושיער חום מאפיר.

ג'ונד, אביה החורג. היא פשוט שנאה אותו. מאז שאביה מת כשהיתה בת שש, ידידה הטוב ביותר של אמה מהילדות שהיה מאוהב בה קשות, נדבק אליה עד שבסוף אמה התאהבה בו והתחנתה איתו. יום הנישואים שלהם הוא היום הכי אפל בשבילה.
"דיאנה את בסדר?" שאל ג'ונד את אריאנה.
"שמי הוא אריאנה, זאת הפעם המיליון שאני אומרת לך את זה!" לחשה בכעס והתעלמה משאלתו של ג'ונד.
"אריאנה, חומד, מה את עושה פה בחוץ בשעה כל כך מאוחרת?" שאלה אותה אמה.
"רציתי לשאוף אוויר צח." ענתה לה.
"את מתכוונת אוויר רטוב! ככה בלי להודיע אותי?" כעסה עליה אמה.
"ידעתי שלא תסכימי לי, אח." לחשה. היא פלטה אנחת כאב ונגעה קלות בידה שעדיין צרבה.
"דיאנה המ קרה לך ביד? תני לי לראות! הייתי חובש וראיתי הכל ואני זוכר את כל הפציעות שחבשתי, אין משהו שאני לא יכול לטפל בו." השוויץ ג'ונד.
"אתה זוכר את כל הפציעות שחבשת אבל לא את השם שלי?" עקצה אותו אריאנה.
"תני לי לראות!" אמר בכעס וניסה להוריד את שרוולה מכף ידה.
"תעזוב אותי, אני בסדר." אמרה והחטיפה לגב ידו בחוזקה, "לך תחבוש את זה!" אמרה לו. היא קמה מהרצפה קצת מסוחררת ועלתה במדרגות לדירתה הגדולה. היא נכנסה בדלת הפתוחה וניגשה לחדרה. היא נעלה את הדלת של חדרה אחריה. אריאנה הורידה את המעי שלה ותלתה אותו על קולב מארונה היא ישבה אל השולחן וחזרה אל הציור שלה.
הוא נעלם.
"איפה הוא?" שאלה את עצמה אריאנה ואז היא ראתה ציפורן אדומה ומלאכותית על שולחנה.
"אמא!" אמרה בכעס אריאנה.
'למה היא לקחה לי את הציור?' שאלה את עצמה. היא הסתכלה על פרק כף ידה. הסימנים האדומים הפכו להיות שחורים. היא הרגישה כובד קל על קמיצתה. טבעת כסופה עם חריטות בצורת כנפי מלאך נחה על קמיצתה. אריאנה בחנה אותה טוב טוב ואז החליטה לצייר את ידה. מזלה שידעה לצייר גם ביד שמאל. אריאנה במקור היתה ימנית ואביה האמיתי לימד אותה לצייר עם ידה השמאלית. היא ציירה את ידה הימנית והעתיקה את העיטורים אחד לאחד ולבסוף ציירה את הטבעת עם אותם העיטורים של כנפי המלאך. היא ניסתה להוריד את הטבעת, היא הייתה תקועה.
"נו תצאי כבר!" צעקה אריאנה ומשכה את הטבעת בזמן שאמה של אריאנה ניסתה להיכנס לחדר. היא שמעה את זה והבינה את זה לא נכון. יבבה נשמעה מבעד לדלת לבנה.
"אמא?" שאלה אריאנה.
"הבנתי את המסר." אמרה וצעדים נשמעו ואחריהם טריקת דלת. אריאנה סובבה את המנעול ופתחה את הדלת.
'רגע אחד, מה בדיוק תגידי לה? היא תחשוב שזאת דרך נחמדה אך משוגעת לזה שעשית קעקוע ושמישהו נתן לה טבעת שקטנה עליה בכמה מידות.' היא הכירה טוב מידי את אמא שלה, אבל בכל זאת ניסתה לדבר איתה. היא הלכה עד הדלת האחרונה במסדרון ודפקה עליה.
"אמא? אמא, תפתחי אני רוצה לדבר איתך! זה הוצא מהקשרו!" אמרה אריאנה. קול ניפוץ נשמע מבעד לדלת ואז צעקה. אריאנה ניסתה לסובב את הידית ולפתוח את הדלת אך ללא הצלחה.
"אמא! אמא, תפתחי! אמא, תעני לי!" צעקה אריאנה ודפקה על הדלת בחוזקה. היא ניגשה למטבח וחיפשה את ארגז הכלים של ג'ונד. היא מצאה אותו באחת ממגירות המטבח. הוא היה אדום וגדול. היא פתחה אותו והוציאה מפתח שוודי. היא ניגשה שוב לחדרה של אמה במהירות וסובבה את המנעול במהירות. הדלת נפתחה והמראה של החדר היה זוועתי. השידות נשברו והמיטה נחצתה לשניים. החלון היה שבור וצעקות וסירנות נשמעו מלמטה. היא ניגשה אל החלון והסתכלה למטה.
"אוי, אמא!" היא אמרה והתחילה לבכות.
גופתה של אמה נמחצה על המדרכה ומעליה עמדו אנשים מהרחוב ששמעו את הצרחות וכמה רופאים וחובשים.
"ביי ביי, אריאנה." היא שמעה שוב את הקול המוכר. היא הסתובבה וראתה את אותו נער שיה בחלומה.
הוא דף אותה לחלון והפיל אותה. אור שמש הבוקר כבר היה בשמיים.
אריאנה נפלה מקומה שמינית אל עבר המדרכה הקשה. היא הרגישה את הרוח מצליפה בפניה. היה לה קר והיא היתה מטרים ספורים מהאדמה. נראה שאף אחד לא שם לב לנערה הצורחת והנופלת, דמעות עלו בעיניה, לא כך רצתה למות…