שני כוכבים! מטרה אחת! – פרק 2

פרק 2:
"לכי מהר יותר ילדה!" נשמעה צעקה של אותו החייל שהביא לנו אוכל כמה דקות לפני כן, אחריה נשמע קול של בעיטה ואז גניחת כאב ונפילה, אחריה נשמעו הרבצות עם שוט. צעקות כאב ואז זה פסק. בין רגע דלת התא שלנו נפתחה ולשם נזרקה ילדה קטנה, שנראת בערך בת גילינו. הדלת נסגרה והחייל הלך. שלושתינו קמנו. רצנו לעברה. רכנתי אליה ועזרתי לה להתיישב.
"את בסדר?" שאלתי אותה. היא הרימה את מבטה לעברי, עיניה היו נפוכות ואדומות, כנראה היא בכתה. "מי את?" הוספתי לאחר כמה רגעים.
"אני אייקו היוס" היא אמרה בקול שקט, שברירי ומבוהל מעט.
"ממתי את כאן?" שאל טומו והתיישב. עיניו נדדו לעבר הילדה הקטנה שהתחילה להזיל דמעות.
"אני כאן מאז שנולדתי." היא אמרה והתחילה לבכות. פערנו את עינינו בתדהמה.
"מ-מה זאת אומרת?" שאל אאואי לא מבין. טומו ואני לא הבנו גם כן.
"אמא שלי, היא נהגרה כאן לפני שנתיים, אז יצא החוק נגד כל מי שמעל גיל שתיים עשרה. כל המבוגרים שהיו כאן הוצאו להורג ואת הילדים התחילו לצוד. הם החריבו כל כך הרבה מקומות." היא אמרה בקושי.
אייקו הייתה יפה לדעתי. היה לה שיער ירוק בהיר עבה ומסולסל מעט עד אמצע הגב, עיניה היו ירוקות ירקן*, כנראה שם משפחתה נובע מכך. היו לי כמה רגעים של התלבטות מה כדאי לעשות.
"אחרי שאת אמרת את שמך, הגיע תורינו." לבסוף אמרתי וחייכתי. אייקו ניגבה את הדמעות שלה והביטה בנו. לאחר כמה רגעים היא חייכה. "טוב."
"אני טומו טסוקינו, דרך אגב בת כמה את? אני בן שש." אמר בקול אגבי כביכול.
"אני אאואי טסובסה, גם אני בן שש." אמר ושילב את ידיו. כל כך קל לעודד את כחול השיער שלנו, זה משמח אותי מאוד. אני מקווה שגם את טומו.
"אני יוקי." אמרתי. לפתע אייקו העבירה את ידה בשיער שלי. אני חייבת להודות שנבהלתי קצת.
"רק יוקי?" היא שאלה וחדלה מלעשות את זה. זה גרם לי לצאת מההלם שנכנסתי.
"כן. אני לא יודעת את שם המשפחה שלי. לא הספקתי לשאול." אמרתי.
"נכון, שחכתי מזה." הרהר טומו. אאואי שם את ידו מאחורי הראש וחייך חיוך מובך, "גם אני."
"זה עצוב. במיוחד לילדה יפה כמוך." אמרה אייקו. הסמקתי מעט. השפלתי את מבטי לריצפה.
"גם את יפה." אמרתי והרמתי את מבטי לעברה. עכשיו היה תורה להיות מופתעת ולהסמיק.
"מה דעתך על יוקי וואיט." הציע טומו. הסתכלנו עליו.
"אהבתי. יוקי וואיט. מהיום זה שם משפחתי." החלטתי. כולם חייכו.
"תגידי." אמרה אייקו, "למה קראו לך יוקי?" לא ציפיתי לשאלה הזאת, למרות שידעתי את התשובה אליה. יומיים לפני שהחיילים הללו תקפו שאלתי את אבי מדוע שמי הוא יוקי.
"קראו לי יוקי בגלל השיער שלי." אמרתי והחלקתי את ידי בשיער הלבן והארוך שלי. שיער לבן כשלג.
"מתאים לך יוקי." אמרה אייקו.
"למה לך קראו אייקו?"
"איפה שאני גרה אייקו זה שם נדיר בגלל משמעותו, רוב האנשים שם נולדו עם גוונים כהים של שיער, עיניים ועור. אני כמו חלק מועט מהכפר נולדה מיוחד. בהירה, ההורים שלי רצו לקראו לי אייקו כי אני מיוחדת לדעתם, אז השם צריך מיוחד גם כן." היא אמרה.
"באמת? לא ידעתי שיש כאן עוד אנשים מכפרים אחרים." אמר טומו.
"חשבת שכל האנשים כאן הם מהכפר שלנו?" שאל אאואי.
"לא, התכוונתי שלא חשבתי שיהיו כפרים כל כך רחוקים מכאן. כפר שבו כולם נולדים עם גוונים כהים, אני יכול לתת לפחות שלושה ניחושים." הסביר את עצמו טומו. החיילים האלה לדעתי קצת טיפשים. הם בשעות מוקדמות של היום מאפשרים לנו להיות בספריה, שם למדתי לקרוא מילדים גדולים יותר ולמדתי המון דברים על העולם הזה. העולם הזה נראה כל כך מפתה, אני כבר רוצה שיבוא היום בו נצא מכאן לחופשי. לא נחזור לכאן יותר לעולם. זו משאלתי.
"מה שמזכיר לי, אנחנו מכפר פוראוואזו, ואת?" שאלתי אותה.
"אני מכפר גקביצ'ין." היא ענתה לי. גקביצ'ין, נשמע לי מוכר. נדמה לי שקראתי עליו בספר כלשהו.
"גקביצ'ין, לא ידעתי שהם הלכו אל מעבר לים רק כדי להשיג לעצמם עוד עבדים." הרהר טומו.
"אני לא רוצה לקטוע את השיחה, אבל אולי נאכל. למרות שאין לי אוכל…" אמר אאואי ועצב ניכר בקולו.
"גם לי אין, הם הוציאו אותי מאגף שמונה, לא הספקתי לקבל את האוכל." אמר אייקו.
"לא נורא, יש לנו עשרים חתיכות לחם, זה אומר ש… כל אחד יקבל חתיכה אחת וזה אמור להספיק לנו. יותר נכון כל אחד יקבל חמש אבל נאכל רק אחד." אמר טומו, השם שלו מסגיר אותו…
"איך ידעת?" שאלה אייקו מופתעת.
"למדתי חשבון לא מזמן יחד עם טטסואו לפני שבועיים נראה לי." הוא אמר.
התיישבנו והתחלנו להתחלק באוכל. דיברנו, צחקנו אבל בשקט, פן ישמעו אותנו. אם ישמעו אותנו נחטוף עונש של חמישים מכות או מאה, תלוי מה מצב הרוח שלהם. מהסיבה שאאואי כבר קיבל מאה מכות הם בטח יחליטו לתת לו עוד מאה ואני לא רוצה שהוא יסבול שוב. אני לא רוצה שמישהו יסבול!
בזמן השיחה שלנו עם אייקו גילינו דברים ממש חשובים על המבנה שאותו אנו בונים. גילינו משהו ממש מפתיע. מפתיע ולא צפוי. זה היה מזעזע. אייקו נשמעה מזועזות כשהיא סיפרה לנו מה עושים לאנשים באגף שמונה שעברו על חוק כלשהו. מזלינו שאנחנו באגף חמש, החייל שאיתנו הוא יותר דביל מנוקשה.
לפתע נשמע קול פעמון. קול פעמון שאומר שהגיע הזמן לישון. מגדל הפעמון. אם אנחנו לא נלך לישון מיד בצלצול הפעמון נקבל עונש. כל דבר שגוי כאן מוביל אותך לעונש. עונש מוות או עונש מכות. מספר רגעים לאחר צלצול הפעמון נשמעו צעדיו של החייל. הוא התהלך בין התאים כדי לוודא שכולם ישנים. כך הרוב עשו. היו כאלה שהתחזו אבל החיילים האלה אפילו בין המינים בקושי מבדילים.
אחרי שהחייל עזב פתחתי את עיניי. סקרתי את החשכה המוחלטת ששררה במקום. מעניין אם…
"מי ער?" שאלתי בלחש כדי לא להעיר את הישנים.
"גם את ערה יוקי?" שאלה אותי בלחש אייקו והתרוממה לישיבה. התיישבתי גם כן.
"גם אני ער." אמר טומו והתיישב. רק אאואי לא התיישב. הוא כנראה נרדם.
"הוא חייב לישון…" אמר בלחש לעצמי, כך שטומו ואייקו לא ישמעו.
"רציתי לשאול אותו משהו, פשוט פחדתי… אז אני אשאל עכשיו. למה הוא כל כך פצוע?" שאלה אייקו.
"את מבינה… אאואי היום קיבל עונש של מאה מכות…" אמרתי.
"למה?" היא שאלה מבוהלת ומופתעת.
"כי הוא הפיל אבן על רגל של חייל. הוא היה אחד הילדים שהיום היה תורם להעביר את האבנים ממקום למקום. אאואי ילד חלש יחסית, בעל כוח רצון חזק. ילד אחר מבוגר יותר ממנו התנגש בו מאחור והוא הפיל את האבן על רגל של חייל שבדיוק עמד שם. הילד שהתנגש ניסה להסביר לחייל שהוא אשם, אבל החייל הידוע בשנאתו אל שלושתינו האשים את אאואי, וכך זה קרה." הסביר לה טומו.
היא שלחה מבט עצוב לעבר אאואי שישן. כשהוא ישן מבטו כל כך רגוע ושלו, זה גורם לו להראות די חמוד! אני מניחה…
"הבנתי." אמרה אייקו אחרי מספר רגעים של שתיקה.
"כדאי לנו לישון, אם החיילים יתפסו אותנו זה הסוף." אמר טומו ונשכב.
"כן…" הסכמנו איתו.
"לילה טוב." אמר הותהפך.
"לילה טוב."
"לילה טוב."
נרדמנו, מנסים לסלק את המחשבה שמחר נצטרך שוב לסבול, לבכות, להרגיש כאב…