שני כוכבים מטרה אחת – פרק 9
פרק 9:
השפלתי את מבטי. הדמעות גברו. זה היה כל כך עצוב שלא עמדתי בזה.
"קאנה… זאת אחותך הגדולה?" שאל טומו. הנהנתי חלושות, "יוקי… עד כמה שזה עצוב… החיוך שלך לא יכול להימחק!"
הרמתי את מבטי במהירות והבטתי לעיניו של טומו.
"טומו צודק. כאן הם רוצים לגרום לנו לסבול, לבכות, לחשוב שהחיים שלנו יסתיימו כאן. אבל הם טועים! אנחנו נראה להם שאנחנו חזקים! שיש לנו כוח רצון! לא ניתן להם לראות אותנו בוכים לא משנה מה יקרה! תמיד נקרון כאילו החיים שלנו טבולים בדבש! גם אם האור יכבה… תמיד צריך להאמין שזה לא יותר מחלום, ויבוא יום ואנחנו נתעורר ממנו ונקום לתחייה." אמר אאואי. הבטנו בו המומים כמה רגעים. הוא שלח לעבר מבט שואל, "מ-מה?"
התחלתי לצחוק. אייקו וטומו נדבקו בצחוקי, וצחוקינו התגלגל בכל פינות התא.
"מה כל כך מצחיק?!" התהלט אאואי.
"לא ציפינו ממך לדבר כה חכם." הודתי. הוא הסמיק, שילב את ידיו והסיט את מבטו. הוא הזעיף את פניו.
"אני יותר חכם ממה שאני נראה."
"שמנו לב." התגרה בו טומו. הוא הזעיף עוד יותר את פניו.
חברים. זה דבר נפלא. "תודה." אמרתי וחייכתי. זרועותיה של אייקו החלו לחנוק אותי, "אייקו…" מלמלתי נאבקת באוויר שיכולתי לנשום באותו רגע. היא שחררה וצחקקה. לפתע, אור בקע מהתא. קפצנו על רגלינו בחדות. הבטנו לכיוון ממנו נשפך האור מהתא. הוא היה חמים. דמות מעורפלת נוצרה באור הזה, היא פסעה לכיווננו ומולנו הצטייר נער. שערו היה בצבע לילך ועיניו דבשיות. הוא לבש ג'קט לבן מעוטר בקווי זהב תפורים, ומתחת חולצה כחולה. על רגליו היו מכנסיים לבנות ומגפיים שחורות עד הברך. הוא התנדנד במקומו ונפל.
זינקנו לעברו. "אתה בסדר?" שאל אייקו והפכה אותו. לאחר שהאור מגופו נמוג, שמתי לב שבגדיו קרועים ופניו פצועות. הוא דימם כמעט בכל מקום בפניו. הוא היה מחוסר הכרה.
"מי זה?" שאל טומו וסקר אותו במבטו.
"אין לי מושג." מלמלתי בלחש, "ח-חייבים לעזור לו!"
אייקו התרוממה ורצה לעבר ערימת הבגדים המרופטים והישנים, שאנחנו חייבים לאכסן בתאים למקרה שהבגדים שלנו יהיו קרועים יותר מדי. היא קרעה שרוול מחולצה כלשהי שהייתה שם, וטבלה אותה בכוס המים הבודדה שמביאים לנו מידיי יום. לאחר מכן, היא חזרה אליו והעבירה את חתיכת הבד העלובה תבולה במים הזו על פניו וגופו.
"מי הוא? ולמה הוא פצוע כל כך קשה?" שאל אאואי והתיישב לידי. הנדתי בראשי לשלילה.
"לא יודעת," הבטתי בנער, "הלוואי שידעתי."
"צריך להסתיר אותו בפינה חשוכה בתא." פסק טומו. הנהנו כאות להסכמה וחיכינו שאייקו תגמור לשטוף את דמו. תפסנו בו וגררנו אותו לפינה חשוכה בתא. אייקו לקחה את השמיכה היחידה שיש לנו בתא וכיסתה אותנו. אולי החיילים האלה לא כך חסרי לב… לא, אין מצב. לא אכפת להם אם נגווע ברעב או נקפא למוות, הם מביאים לנו את הדברים האלה רק כי הם חוששים ממרד. הם בטוחים שלא נמרוד אם התנאים שלנו לא יהיו כל כך נוראים… הם טועים. יש כבר קבוצות גדולות שמתכננות מרד. יש רק בעיה אחת… מאיפה נשיג כלי נשק? ואיך נוכל לגבור על הכוחות האלה? אבל אותי אישית מטריד יותר העניין… מי זאת האישה הזאת? מי הבחור הזה? מה זה השיר הזה? ומה מתרחש כאן?
תגובות (0)