שני כוכבים! מטרה אחת! – פרק 8

פרק 8:
ריחפתי מעל יער ירוק. שמי לילה התנשאו מעליי. שמעתי דהירות של סוסים. הורדתי את מבטי. ראיתי חיילים דוהרים על סוסים עם לפידים. נרעדתי. אני לא יודעת מה בדיוק קורה או היכן אני נמצאת, אבל הרגשתי שאני נעה קדימה. בעקבות החיילים. שמעתי אותם צועקים. ידיהם הורמו מעלה והם זרקו את הלפידים קדימה.
תוך רגע, מצאתי את עצמי עומדת באמצע כפר, אשר עולה בלהבות. אנשים רצים ממקום למקום, צועקים ומדממים. התחלתי ללכת. אף אחד לא ראה ולא שמע אותי. ראיתי גופות נופלות של אנשים. נבהלתי. מה קורה כאן? איפה אני?!
קול בכי מוכר קטע את מחשבותיי. רצתי לעבר הקול. אין מצב, זה לא יכול להיות. לא, זה לא…
הגעתי לרחוב חשוך. קולות בכי חזקים וברורים בקעו ממנו. ראיתי שם נערה בעלת שיער סגול ארוך, לבושה בשמלה כחולה וסינר לבן. היא חיבקה ילדה קטנה עם שיער לבן עד אמצע הגב אסוף בשתי קוקיות אשר בכתה. היא לבשה כותנת לילה צהובה עם פרחים ורודים ואדומים.
"הכל יהיה בסדר," אמרה הנערה בקול שבור. "הכל יהיה בסדר, יוקי."
קאנה? אין מצב, זאת לא יכולה להיות קאנה, הרי היא מתה. רגע, המקום הזה, הילדה הקטנה אשר חבוקה מחובקת בין זרועותיה זאת… אני?
אני זוכרת את היום הזה… זה היה רגע לפני, רגע אחד לפני.
"תברחו! רוצו!" צעקתי. הן לא שמעו אותי ולא ראו אותי. התקרבתי אל קאנה ואל אני בת הארבע.
"רוצו! עוד רגע-"
בום! דרכי עבר חץ, הוא לא פגע בי, הוא ננעץ בגבה של קאנה. היא דממה. ידיה נפלו מכתפיה של אני הקטנה. היא ירקה דם ונפלה על הרצפה.
"קאנה!" צעקה אני הקטנה. לא שיניתי דבר… לא עשיתי כלום… יכולתי בכלל לעשות משהו?
"י-יוקי…" היא מלמלה בקול גוסס, ידה הורמה ברעד וליטפה את הלחי של אני הקטנה. אני הקטנה נאחזה בידה עם דמעות בעיניים.
"לא קאנה! את תמותי!" צרחתי אני הקטנה.
"אני אוהבת אותך יוקי…" מלמלה והשתעלה. דם יצא מפיה, "תישארי חזקה… ת-תבטיחי… ל-לי…"
ידה נשמטה. עיניה נעצמו. היא חדלה מלנשום. עורה החוויר. מגבה זלג דם ללא מעצור.
"קאנה!!!" שתינו צעקנו. דמעות עלו בעיננו. אני הקטנה חיבקה את גופתה של קאנה, אשר שררה על האדמה הנוקשה.
לפתע, הרגשתי כאילו משהו, או ליתר דיוק מישהו, מנער אותי. כל ניעור מתחזק.
"יוקי! יוקי!" זה היה… עכשיו הבנתי הכל.
פתחתי את עיני, אשר היו רטובות. הרגשתי דמעות זולגות במורד לחיי ושותפת את הלכלוך שהצטבר עליהן מאז יומיים. מעלי רכן אאואי. בהיתי מספר רגעים בפניו, ברטייה השחורה על העין שלו, ובעין הבריאה הכחולה כים.
"את בסדר?" קפצה עליי אייקו.
"למה את בוכה?" שאל טומו. בהיתי בשלושתם.
"ישנתי?" שאלתי לבסוף.
"כן. בכית מתוך שינה." אמרה אייקו מודאגת. אז זה היה באמת רק חלום?
"למה?" שאל שנית טומו.
"ראיתי שוב… שוב פעם…"
"מה?" שאלה אייקו.
"ראיתי שוב את מותה קאנה…"
"קאנה?" שאל אאואי. התרוממתי לישיבה והידקתי את אחיזתי סביב השמלה הקרועה, הישנה והמרופטת שלי. כל שרציתי לעשות הוא לבכות, לצרוח, לשבור משהו, לחבק מישהו. הדמעות זרמו ללא מעצורים. הרגשתי איך ידיים מלפפות את פלג גופי העליון. הרמתי מעט את מבטי. זאת הייתה אייקו. היא חייכה חיוך עצוב ומרגיע. ניסיתי לחייך בחזרה. הצלחתי.