שני כוכבים! מטרה אחת! – פרק 4

פרק 4:

"מה אתם עושים כאן?" שאל. לא יכולנו לענות לו. פחדתי מדי, פחדתי על אאואי ועל השאר.
"אני שואל שוב, למה אתם לא עובדים?!" שאל והצליף שוב פעם בראשו של אאואי. אאואי השמיע ציוץ כאב. דמעות התחילו לרדת מהעיניים שלי.
"דיי בבקשה! הספיק לו אתמול!" התחנן טומו עם דמעות. טומו ירד על ברכיו. "בבקשה."
"הוא לא עובד, כנראה לא הספיק לו." גיחך החייל והצליף בגבו. אאואי השמיע צליל של בכי.
"תצליף בי במקום!" התחנן טומו. החייל עצר והביט לעבר טומו. היה רגע של שתיקה. מה יקרה עכשיו?
בום! החייל הצליף בבטן של טומו. טומו נאחז בבטן שלו והתקפל מעט.
"אני משחרר אתכם פרחחים, עכשיו לכו לעבוד!!!" צעק והלך.
"מצטער…" אמר אאואי בקול חלש, שקט, שברירי, אשם.
"אתה לא אשם." אמר טומו וקם. הוא המשיך להחזיק את בטנו, כנראה זה היה חזק יותר משנראה לי.
"בואו נעבוד כדי שלא יצליפו בנו שוב." הציעה אייקו. הסכמנו וחזרנו לסחיבת האבנים.
הכל הלך חלק, אם אפשר לקרוא לזה חלק. סחבנו אבנים אנה ואנה. לפעמים הצצתי מבעד לגדר כדי לראות מה אגף שש עושים. הם בונים שם פסלים של האלים. פסלים לבנים, עשויים מקרמיקה. נדיר למצוא את זה כאן. מבטי נפל על פסל של אישה. הפסל היה כבר גמור, הוא היה היחידי שגמרו לעשות אותו. היו לה פנים חלקות, לבנות וחמימות למרות שהייתה עושיה מקרמיקה. ידיה היו מקופלות ועליהן הקרמיקה יצרה צעיף עבה. הייתה לה שמלה והיא פשוט עמדה ללא ניע, מחכה בשקט לנס. שיערה היה אסוף בגולגול, זה נראה מצחיק. הדמות שלה גרמה לי לחייך לרגע. כמה שאני רוצה להיות במקומה. לעמוד סתם ולא לעשות כלום. להשגיח על כולם שלא יקרה להם דבר רע…
את מחשבותיי קטע קול של חבטה. לאחר מכן באה צעקה של…
"אייקו!" הסתובבתי. אייקו שכבה על האדמה. נבהלתי. האבן שהיא ככל הנראה סחבה הייתה על האדמה. על ראשה הייתה רגל של חייל. זה היה החייל שהכה את טומו ואאואי.
"מה יש לך לומר להגנתך פרחחית מטורללת?" שאל החייל והזיז את רגלו על ראשה.
"אני מצטערת…" מלמלה בקושי ולפי קולה היא בכתה.
"מה?" שאל החייל בגיחוך ורכן לעברה. "לא שמעתי אותך טוב, אסירה."
"בבקשה, סלח לי אדון." היא התחננה עם פנים מחוצות לרצפה. אני… אני…. מה אני יכולה לעשות?! למה אני סתם עומדת כאן ומסתכלת עליה בלי לעזור?!
"אני חושב שכדאי לי להעניש אותך." אמר החייל והרים את ראשו. "אבל אוליי כדאי לי להעלים עיין ולספק אותך בחמש חתיכות לחם."
אייקו לא ענתה. אף אחד אחר לא היה עונה אחרת רק שתי אפשריות היו עומדות בפניו. זריקה לצינוק התחתי איפה שהם מחזיקים את "זה", או טביעה בים הכחול שמקיף את המקום.
עברו כמה רגעים ארוכים של שתיקה. למרות שכולם דאגו הם המשיכו לעבוד כדיי לא להסתבך או לסבך אותה עוד יותר. אבל אני לא הצלחתי לזוז. מזווית העין ראיתי את טומו ואאואי קפואים במקום.
"קבלי את הרחמים שלי ילדה." הוא אמר, הוריד את רגלו ובעט בה. היא עפה לעברי.
"אייקו!" זינקתי לעברה. כרכתי את זרועותיי סביבה ולחשתי לה שהכל בסדר. החייל שלח לעברי מבט.
"תראו תראו, אז היא כבר מכרה את עצמה אלייך." אמר בזלזול וצחק. לא רעדתי מפחד, אסור לי לשדר לאייקו שאני פוחדת אחרת היא תתחיל לבכות עוד יותר ואני רוצה שהיא תהיה בסדר.
"תחזרו לעבוד!" צעק והצליף ברצפה. כולם חזרו לעבוד. עזרתי לאייקו לקום והמשכנו לסחוב אבנים.
ככה עבדנו, שעות על גבי שעות. החיילים כל הזמן עברו ביננו, הצליפו בנו כדי להזכיר את העונשים, צרחו עלינו אבל הנורא מכל…
צעקות בקעו מהמבנה הסגור. אלו היה הצעקות שלי. צעקות כאב. כל מה שעשיתי היה להתבלבל ולקחתי אבן מיותרת. החיילים תפסו אותו וגררו אותי למבנה הסגור. שם הם תלו אותי. כבלו את ידיי ורגליי בשלשלות ברזל כבדות. בא החייל שהיום בבוקר בתענוג על להצליף בי שלושים וחמש הצלפות.
"תראו תראו, עוד פעם לבנת השיער. כמה פעמים את עוד תזלזלי בנו היום?" שאל כדי להתגרות בי. הוא לקח את השוט הרגיל שלו אבל במקום להצליף איתו הוא לקח שוט ממתכת! נבהלתי.
"את עשר המכות הראשונות תקבלי עם שוט מברזל, אולי זה יעביר לך את המסר." הוא צחק והתחיל להצליף בי.
זה כאב. הדמעות ירדו מעניי ללא סוף. בכל הצלפה הרגשתי כאילו נופל גוש לבנות ומוחץ אותי. צעקתי, התפתלתי, רעדתי, פחדתי. לא ידעתי מה לעשות. חשבתי שעד שהוא יגמור את עשר ההצלפות הראשונות אני אמות, אבל לא. הוא שיקר. הוא הצליף בי יותר מעשר הצלפות. זה היה כאב בלתי נסבל.
"אופס, כנראה הצלפתי בך עשרים פעמים." הוא שוב פעם החליף את השוט וצחק. לא עניתי.
כל הגוף שלי כאב. עיניי היו נפוחות ואדומות. הרגשתי שעוד רגע אני הולכת להישבר. הרגשתי שזה הסוף…
הוא המשיך להצליף בי. צעקתי מכאב. אבל לא התפתלתי, כאב לי מדיי. המקום שקיבלתי בו הכי הרבה הצלפות עד עתה היה הלחי שלי, אחריו הפה. אפילו לצעוק כאב לי, אבל לא יכולתי לשלוט בזה. מתי הסיוט הזה יגמר?!
אני לא ממש בטוחה מה קרה לי, כנראה התעלפתי כי בשלב מסוים הפסקתי להרגיש כאב. הוא הפסיק והכל היה חשוך בעיניי…
כן, התעלפתי. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בתא. זה חיזק את התחושה שהתעלפתי. צמוד לסורגים ישבו טומו, אאואי ואייקו. התרוממתי, כל גופי כאב. ויתרתי ונפלתי בחבטה על הרצפה. אייקו סובבה את מבטה.
"יוקי!" היא קפצה מאושר ורצה לעברי. הבנים הצטרפו אלינו.
"את בסדר יוקי?" שאל טומו ועזר לי להתיישב. נשענת עליו. גופו היה חמים ונעים.
"כן, עכשיו כן." מלמלתי. אייקו אחזה ביד שלי. תחושת הכאב לא נעלמה, אבל הרגשתי רוגע שאני מוקפת בחברים שלי.
"הוא הצליף בך עם שוט הברזל נכון?" שאל אאואי אחרי שתיקה.
"כן." אמרתי מופתעת מעט שהוא ידע.
"הוא הצליף לי בעיין אם שוט הברזל." מלמל אאואי. אני שונאת אותם! אני פשוט שונאת אותם…
"אבל עכשיו הכל בסדר, נכון יוקי?" שאלה אייקו אותי. חייכתי והנהנתי בהסכמה.
עיניי התחילו להסגר בהדרגה ופשוט נרדמתי כשאני שעונה על טומו וידי אחוזה בידה של אייקו, בזמן שאאואי פשוט יושב לידי ואני שומעת את נשימותיו.