שני כוכבים! מטרה אחת! – פרק 3

פרק 3:
השמש עלתה מעל המגדל. זה עדיין לא מגדל אם להודות באמת, זה שטח אדמה שעליו מתכוונים לבנות מגדל כדי לדבר עם האלים. איזה שטויות…
בזמן הזה כבר הייתי בספריה עם כל אגף חמש, אלו לא הרבה ילדים, רק עשרים או שלושים. לי חשובים רק שלושה מהם – אייקו, טומו ואאואי.
לקחתי את הספר שאני קוראת עכשיו, "עולם של חלומות". זה ספר עבה, קצת כבד וישן. יש לו כריכה ירוקה כמו עיניה של אייקו. על הכריכה מצויירים חוטים זהובים מסתלסלים שעולים מעלה ובשלב מסויים צוללים מטה ונבלעים בתוך אותויות הזהב שמרקיבות את שם הספר. למטה יותר, יש תמונה של ילדה. בגדיה קורעים, שיערה שחור, עיין אחת שלה חסרה ועיין שנייה בצבע חום בהיר. היא עומדת ובוהה בי, כשחיוך על שפתיה, כאילו רומזת לי שהכל בסדר, אין לי ממה לפחד. שיבוא יום ואני אמצע את עצמי במיטה רכה, לא על רצפה נוקשה וקרה. יהיו לי בגדים רגילים, לא ישנים וקרועים. אני אהיה מוקפת בצחוק, שמחה, לא סבל ועצב. אני אהיה חופשיה. כמו ציפור, אני אעוף בשמיים ואהיה מאושרת לעד.
התנערתי מהחלום בהקץ שלי ופתחתי את הספר בנקודה בה עצרתי ושקעתי לעולם המופלא שמתאר הסופר.
הילדה הזאת, וונדי, בורחת לתוך יער ממפלצות שרודפות אחריה. המפלצות מנסות להשיג את המפתח לעולם הרוחות שנמצא בידיה ואז להשמיד את כל העולם.
לפתע, כאב עז פילח את הכתף הימנית שלי. התנתקתי מעולם הספר, חזרתי למציאות השחורה שלי. הספר נפל מיידי, ידי השמאלית שלי נשלחה לעבר כתף ימין שלי. ברעד הסתובבתי, מפוחדת.
מולי עמד חייל עם שוט. הוא תקע בי מבט חודר מבעד למסכת הברזל שלו. התחלתי לרעוד מפחד.
"אחד." אמר והרים את השוט. לא! רק לא זה! זה לא קורה לי… אני לא מאמינה…
"שתיים." הוא הצליף ביד שלי. הורדתי את היד בכאב.
"שלוש." הצליף ברגל. "ארבע." הצליף בברך. "חמש." הצליף בלחי. ככה נמשך הכאב עד שהוא הגיע לשלושים ומש הצלפות. הוא עצר. כל גופי כאב ואלו היו רק שלושים וחמש הצלפות! אאואי סבל אתמול יותר.
לא יודעת למה, אבל לא צרחתי. לא התפתלתי מכאבים. סבלתי בשקט. כל שעשיתי היה לעמוד ולרעוד.
"תגידי תודה שאני במצב רוח טוב היום. עכשיו עופי לעבוד פרחחית קטנה!" צעק והצליף ברצפה.
אוזניי צלצלו והתחלתי לרוץ. מזלי שהוא לא פגע לי בכפות הרגליים.
עליתי על פני השטח. ראיתי שם את כולם עובדים. חוץ מטומו, אייקו ואאואי שהתרוצצו אנה ואנה.
"חברים!" צעקתי רוצתי לעברם. הם פסקו להתרוצץ. חיוכים מרגיעים עלו על פניהם הקטנות.
"יוקי! את בסדר!" אמרה אייקו. מעיניה החלו לרדת דמעות. היא חיבקה אותי.
"אני רואה שהצליפו בך, את בסדר?" שאל טומו בדאגה. אאואי לא אמר מילה אלא רק תקע בי מבט מודאג.
"כן, הכל בסדר." אמרתי להם. שלושתם נשמו לרווחה.
לפתע אאואי השמיע גניחת כאב ונפל. קפאנו בבהלה במקום. מאחוריו עמד חייל עם שוט והצליף פעם אחת בראשו של אאואי.