שנאה בין שתי ממלכות פרק -35- אחרון! :)

הי…אני לא כל כך יודעת מה להגיד אחרי שנה שלא הייתי באתר ולא העלתי שום דבר, אבל זה בגלל שלא היה לי מה לעלות!
שנה נאבקתי וניסיתי לכתוב את הפרק האחרון של הסיפור ולא הצלחתי, ורק ביומיים האחרונים (נסעתי לסבתא שלי לחופשה, אז זה בטח עשה משו במוח) וסיימתי אותו.
אני מקווה שאתם תאהבו אותו, בתקווה ומישי בכלל זוכרת את הסיפור שלי..זה הסו, לספר ראשון, רוב הסיכויים שיהיה ספר שני גם! :) (אבל זה לא ידוע עוד, אז לא להתחרפן עוד!)
קיצר, מקווה שכולם בילו את החופשה בנעימים, ואחרי שחפרתי כל כך הרבה..הנה הפרק, תיהנו!

(נ.ב אני מקווה שלא רשמתי סמנתה, אם כן זו טעות ואמור להיות רשום קסנדרה)

פרק -35-
סמנתה פקחה את עיניה וראתה שהיא נמצאת בתוך הארמון ההרוס. היא הבחינה בתזוזה בצד החדר וראתה את אלפונסו עם גבו אליה, מדבר אל אחד השומרים.
הוא הסתובב וחייך, "אני רואה שהתעוררת. בוקר טוב, הוד מעלתך," אמר, וקד קלות.
סמנתה הסתכלה עליו בשנאה. "מה אתה רוצה ממני, ולמה אתה קורא לי הוד מעלתך?" שאלה בזעם. היא ניסתה להשתחרר, אך גילתה שידיה קשורות מאחורי הכיסא העץ שעליה ישבה.
"אין טעם לנסות להשתחרר, כי ברגע שתנסי אחד מהשומרים שנמצאים כאן ירה חץ הרדמה לעבר הצוואר שלך."
סמנתה הרימה את מבטה והבחינה כי יש שישה שומרים שעומדים מסביב לחדר, וקשתות שמכוונים ישר אליה.
"אוה, ואל תנסי להעיר את החצי המרושע שלך, כי היא רדומה עמוק בתוכך, ואני לא מתכוון להשתמש בה עד ליותר מאוחר."
סמנתה הסתכלה עליו בכעס. "מה אתה רוצה ממני? למה אתה רוצה אותי בכלל?" שאלה בכעס.
"אוה, סמנתה את לא יודעת עד כמה את מיוחדת. מכיוון שאת גם ככה בעוד כמה דקות תמותי אני מרגיש את הצורך לחלוק איתך סיפור קטן."
"כמו שאת זוכרת, עלה לממלכה אנטוניו, אחיינו של המלך ג'ורג והוא פרץ בממלכה נגד ממלכת אלביון ואף אחד לא ידע מדוע מאחר ואנטוניו היה ידוע כאדם שליו ושקט. אך אני זהו שיודע את הסיבה האמיתית לרוע שפרץ ממנו."
"אנטוניו שלקח חלק מהמסדר המקולל ביקש מאנשי המסדר גם מהכוחות הנפלאים, אך אנשי המסדר המציאו תירוץ שאת הכוחות לא מקבלים אלה נולדים איתם, אך אני ידעתי שזה שקר. אין סיבה שרק מספר אנשים ייוולדו עם כוחות ושאר האנשים יישארו חסרי כוחות."
"אמרתי לאנטוניו שיציב להם אולטימאטום. הם חייבים לשתף אותו בכוחותיהם או שהוא ישמיד את ממלכת אלביון. הם סירבו והשאר היסטוריה."
"איך אתה היית שם?" שאלה קסנדרה בהפתעה. "זה היה כמעט לפני ארבע מאות שנה."
אלפונסו חייך ברשעות ואמר, "הממלכה שלך היא לא היחידה שהצליחה לייצר קסם."
"למה אתה עושה את זה? מה הממלכה אי פעם עשתה לך?" שאלה קסנדרה ותוך כדי ניסתה בשקט להשתחרר מן הקשרים.
אלפונסו נעץ בה מבט קשה ואמר, "הממלכה לא עשתה שום דבר למעני, הייתי ילד קטן ומפוחד שרצה להתחבר אל אנשי המסדר, אבל הם לא קיבלו אותי. גם כשניסיתי בשנים מאוחרות יותר עם אנטוניו נכשלתי, ועכשיו מצאתי את הדרך להרוס את ממלכת אלביון לתמיד."
"אתה היית חלק ממלכת אלביון?"
"לצערי הרב. אבל תמיד שנאתי את הממלכה, אף פעם לא הרגשתי חלק מהממלכה השחצנית, הסתכלתי על האנשים שהרגישו רמי מעלה וידעתי שיום אחד אני אנקום והיום הגיע הזמן."
"אבל אם זה המסדר שרצית במותם, למה להרוג אלפי חפים מפשע?"
"כי הם לא עשו שום דבר למעני! לא כשהתחננתי לעזרה, כשהייתי חסר כל ואף אחד לא העיף מבט לעברי. הסתכלו עליי בזלזול והמשיכו בדרכם כאילו הייתי אשפה."
"אבל לא עוד," אמר בארסיות. "היום הזה כולם יצטערו על הרגע שהתעלמו ממני."
"היום אני אראה לכולם למי הכח הגדול."
קסנדרה הסתכלה על אלפונסו ולא ידעה מה לעשות. עכשיו כשהיא זקוקה לכח שלה היא לא יכולה לזוז.
"אז למה אתה צריך אותי?"
אלפונסו שהסתכל בספר שעמד על השולחן מולה, הסתכל עליה ואמר.
"אני יודע שאת חלק מהמסדר. אולי לא את בפועל, אבל ההורים שלך, אבל לא רק שאת חלק מהמסדר המקולל את גם היורשת לממלכה."
קסנדרה הסתכלה עליו בהלם במשך כמה שניות ואמרה בשקט, "אני? אבל זה לא הגיוני!"
אלפונסו צחק ברשעות ואמר, "כמובן שאת תהיי בהלם, כי אף אחד לא טרח לספר לך!"
"אימא שלך היא נכדה רחוקה של משפחת אנדריוס. סבתא רחוקה שלך הייתה הילדה שהצליחה לברוח מאנטוניו."
"אני ידעתי שהיא הצליחה לברוח, אבל לא סיפרתי לאנטוניו כי ידעתי שבאחד מן הימים אני אצטרך דם מלכותי שיעזור לי להשמיד את הממלכה. סבא שלך שקיבל אותך בתוך עריסה קטנה בליל גשום עם פתק קטן לגדל אותך, גילה את הסוד כאשר הוריו של כריסטופר הגיעו למפתן דלתו לילה אחד בשביל לספר לו, אבל אני לא הייתי מוכן לכך ולכן שלחתי אנשים שיהרגו אותם."
קסנדרה הביטה בו בהלם ואמרה, "אתה הסיבה שההורים של כריסטופר מתים."
אלפונסו צחק והשתחווה מול קסנדרה, "כמובן, הוד מעלתך."
"אז השתמשת באולף כדי ללכוד אותי?!"
"קסנדרה, אני הוא זה ששכנע את אולף לשלוח את כריסטופר באותו היום לאסוף מיסים, כשידעתי שאת תהיי באזור ולא תוכלי לשתוק, ואני הוא זה שיידע את המלך שאת תגיעי והוא ייתן לך כעונש להיות עוזרת במטבח."
"כל זה כדי שאני אוכל לפקוח עלייך עיין מקרוב ואוכל בבוא הזמן להשתמש בך. הדבר היחיד שלא חזיתי היה שתתאהבי בכריסטופר, אבל זה לא משנה כי בעוד כמה רגעים את תהיי מתה ואיתה גם הממלכה שלך."
"אז לאולף אין שום קשר לכל זה?"
אלפונסו פרץ בצחוק ואמר, "הטיפש הזה, כמובן שלא. כל המיסים, כל השחיטות זה הכל בעצתי. אולף מאמין, בעזרתי כמובן, כי אסור שאלביון תישאר אחרת היא תקום ותתמרד נגדם, אז בינתיים הוא שלח צווים לממלכות האחרות בשביל להתכונן למלחמה נגד אלביון."
"אתה לא נורמאלי!"
הוא הביט בה ואמר, "תודה." והוסיף כעבור רגע, "חבל, שלא יצא לך למלוך, היית יכולה להיות מלכה נהדרת."
קסנדרה שהצליחה להתיר את הקשרים אמרה, "אולי יש לי עוד סיכוי." והיא בעטה באלפונסו, תפסה בזרועו וסובבה אותו כך שלא היה יכול לזוז.
אלפונסו לא נראה מפוחד והיא אמרה בשקט, "תגיד לכל החיילים שלך להוריד את נשקיהם."
"אוה, אבל אין צורך, הם כבר לא כאן."
סמנתה הרימה את ראשה וכפי שאמר החיילים לא היו שם.
"מה עשית איתם?"
"לא היה בהם צורך, אז שלחתי אותם מכאן, זה רק אני ואת פה קסנדרה," אמר אלפונסו.
קסנדרה שיחררה אותו והביטה בו בזעם, היא הרגישה את ה"אני הפנימי" שלה מתעוררת והיא אמרה, "אתה לא יודע מה הרגע שחררת."
אלפונסו צחק ואמר, "אבל אני יודע."
"האני הפנימי" של קסנדרה עמדה מולה ואלפונסו אמר בפליאה, "היא דומה לך."
"אתה רואה אותה?" שאלה קסנדרה בפליאה.
"כמובן."
ה"אני הפנימי" שלה הסתכלה על אלפונסו בחשדנות ובהחלטה של רגע אמרה, "תתקפי אותו."
קסנדרה לא חשבה שתשמח לפקודה כזאת והיא אמרה בחיוך, "בשמחה." קסנדרה הרגישה בה"אני הפנימי" שלה מתמזגת בתוכה וקסנדרה הביטה באלפונסו ואמרה, "זה הסוף שלך."
אלפונסו לא נראה מפוחד והוא אמר בחיוך, "קדימה, תתקפי אותי."
קסנדרה לא חיכתה לרגע נוסף והיא נשפה עליו, אבל אלפונסו לא נראה כאילו הוא הושפע והוא אמר בהפתעה מזויפת, "זה לא עבד, תנסי שוב."
קסנדרה הסתכלה עליו בשנאה ונשפה בשנית, אך דבר לא קרה. אלפונסו צחק ברוע. קסנדרה לא הבינה למה היא לא מצליחה להקפיא אותו כאשר ראה אותו מוציא מתחת לחולצתו שרשרת.
קסנדרה הסתכלה על השרשרת בפליאה בכמה רגעים ושקלטה מה הוא מחזיק בידו התחלפה הבעתה בהלם.
"מאיפה השגת את זה?" שאלה בשקט.
"אני מבין שאת מכירה את שרשרת המסדר. אני את שלי השגתי מאחד מאנשי מהסדר."
"גנבת את זה."
אלפונסו נעץ בה מבט מרוגז ואמר, "לא גנבתי את זה. מכיוון שהאיש היה כבר מת לא היה בשרשרת כל צורך."
"למה אתה צריך את השרשרת?"
"כי עכשיו כשיש לי את השרשרת ויש לי אותך שמשמת כטבעת אני אוכל לסגור את המעגל ולהתחיל את הטקס."
הוא הביט בקסנדרה ושאל, "את מוכנה קסנדרה?" הוא לא נתן לה לענות ובמילות לחש הוא הקפיא אותה כך שלא יכלה לזוז וחזר אל הספר כדי להתחיל את הטקס.
***
"אז מה עושים עכשיו?" שאל כריסטופר בייאוש.
"עכשיו חייבים למצוא את אלפונסו ולעצור אותו לפני שיהיה מאוחר מידי," אמרה אדריאנה במהירות.
"אבל איפה, היא יכולה להיות בכל מקום אפשרי?!" אמר כריסטופר. הוא היה עצבני והתחשק לו לבעוט במשהו.
אדריאנה התיישבה על הכורסה ובמשך כמה דקות הם היו בשקט עד שאדריאנה אמרה בזהירות, "אני חושבת שאני יודעת איפה אלפונסו."
אלפריק וכריסטופר הביטו בה והיא המשיכה, "אלפונסו לקח את קסנדרה כי הוא צריך אותה בשביל לקיים את הטקס, נכון?"
הם הנהנו והיא אמרה, "ואיפה הטקס חייב להתקיים?"
"בארמון ההרוס," אמרו אלפריק וכריסטופר ביחד.
אדריאנה הנהנה בראשה ואמרה, "אם אלפונסו לקח את קסנדרה בשביל הטקס זאת אומרת שהשרשרת אצלו."
כריסטופר התחיל לחייך ואמר, "אז קדימה, בואו נמצא אותה!
"לא כל כך מהר כריסטופר, אין לנו דרך להגיע לשם מספיק מהר, אנחנו בחיים לא נספיק להגיע בזמן."
אדריאנה התרוממה מהספה ואמרה בחיוך קטן, "יש עוד דרך חוץ מהכרכרה."
אלפריק הסתכל עליה ואמר, "לא! אני לא מרשה לך! אדריאנה זה ייקח ממך יותר מידי כוחות."
"אני חייבת אלפריק," אמרה בעדינות.
"אפשר לדעת על מה אתם מדברים?" שאל כריסטופר שהקשיב לחלופי הדברים ולא הבין דבר.
אדריאנה הושיטה את ידה לאפלריק ולכריסטופר ושאלה את האחרון, "אתה סומך עליי?"
כריסטופר הנהן בראשו ולקח את ידה כשלפתע הרגיש משיכה עצומה וסחרחורת איומה.
הוא פקח את עיניו כעבור כמה שניות וראה שהוא נמצא מחוץ לשערי הארמון ההרוסים.
גשם החל לרדת וכריסטופר קילל בשקט. "איך עשית את זה?" פנה לאדריאנה כשראה אותה על הרצפה. אלפריק והוא התקרבו אליה במהירות.
"אדריאנה, את בסדר?" שאל אלפריק בדאגה.
אדריאנה חייכה אליו בעדינות ואמרה, "אני בסדר, קצת סחרחורת." היא הסתכלה על שניהם ואמרה, "תתקדמו, אני אתקדם עוד מעט."
"אני לא עוזב אותך," אמר אלפריק.
"אתה חייב, אין מספיק זמן, כל דקה שלנו כאן יכולה לחרוץ את גורלה של הממלכה כולה."
אלפריק הסתכל על כריסטופר ואמר לו, "לך! אנחנו נבוא עוד מעט."
כריסטופר לא חיכה דקה נוספת ועשה את דרכו בריצה אל הארמון. הוא הוציא מתוך הנדן את חרבו.
הוא הציץ מתוך אחד החלונות והבחין בקסנדרה שעמדה קפואה על מקומה ואלפונסו שעמד מול השולחן קורא מתוך ספר.
"קסנדרה," לחש בשקט. הוא הביט בדלת שהייתה פתוחה והתקרב אליה, נזהר שלא להשמיע קול.

"קסנדרה, את מוכנה?" שאל אלפונסו והביט בקסנדרה הקפואה. הוא צחקק ברשעות ואמר, "אני מצטער, זה לא היה יפה מצידי."
הוא מלמל כמה מילות קסם וקסנדרה פתחה את פיה לאוויר. היא הסתכלה עליו בשנאה ואמרה, "אתה לעולם לא תחמוק מזה, לא כל עוד אני בחיים."
"אבל מה את כבר יכולה לעשות, את קפואה ואת לא יכולה לזוז. אפילו הנסיך שלך לא הגיע להציל אותך, תתמודדי עם העובדות, את הולכת למות לבד."
"לא, היא לא!" שמעה קסנדרה את קולו הכועס של כריסטופר.
כריסטופר עשה כמה צעדים זהירים לעבר אלפונסו ואמר, "תשחרר אותה."
"אני מצטער כריסטופר, אבל אני לא יכול!" הוא מלמל כמה מילות לחש וכריסטופר הועף אחורנית.
קסנדרה צרחה בזעם. היא הסתכלה על אלפונסו ואמרה, "אתה לא עשית את זה הרגע." והיא פלטה צרחת זעם עצומה. היא הרגישה איך היא משתחררת ושנייה לאחר מכן היא הייתה חופשייה.
היא הסתכלה על אלפונסו ואמרה, "זה הסוף שלך, איש זקן."
אבל אלפונסו היה מוכן לקראתה והוא הדף אותה בעזרת מספר מילות קסם אל הקיר. קסנדרה נפלה על הרצפה, ונאנקה בכאב.
היא לא הייתה מוכנה לוותר, אבל אלפונסו כבר התחיל את הטקס והיא צרחה בכאב כשהרגישה את ה"אני הפנימי" שלה מתחילה לעזוב את גופה. היא הרגישה כוויה נוראית בליבה והיא לא יכלה לעשות דבר.
כריסטופר שראה את קסנדרה סובלת, הביט באלפונסו שהתחיל לקרוא מתוך הספר. הוא קם באטיות והתקרב אל קסנדרה.
"את בסדר?" שאל כריסטופר.
קסנדרה הסתכלה עליו בכאב. היא הבחינה בחצי מגופה של ה"אני הפנימי" שלה מחוץ לגופה שלה.
ה"אני הפנימי" שלה ניסה להתנגד אך ללא הצלחה והיא יצאה החוצה והתעופפה אל אלפונסו, מתחלפת לצורת הטבעת.
אלפונסו חייך בסיפוק, שלף את הטבעת מתחת לחולצתו והתחיל לקרוא מתו הספר בקול רם.
קסנדרה שמעה את הרעמים בחוץ מתחזקים, ולפתע הרגישה כאב נוראי בגופה, נוראי יותר ממה שהרגישה כאשר עזבה אותה "האני הפנימי" שלה.
היא הסתכלה על אלפונסו וצרחה, "תפסיק את זה!"
היא הסתכלה על כריסטופר וראה אותו, נאנק בכאב. היא לא הבינה למה גם הוא סובל כשלפתע זה הכה בה.
דלת הארמון נפתחה ואדריאנה ואלפריק נכנסו בריצה.
"אלפונסו, תעצור!" צרחה אדריאנה בפחד.
אלפונסו התעלם מאדריאנה והמשיך לקרוא מתוך הספר. קסנדרה ראתה את אלפריק ואת אדריאנה נופלים על הרצפה והיא קראה בקול, "אלפונסו, אתה חייב לעצור! אתה לא הורג את העם האלביוני, אתה הורג גם את העם האורייני!"
אלפונסו נעצר לרגע וקסנדרה המשיכה, "העם האורייני נוצר מהעם האלביוני, זוכר את ההיסטוריה?! אם אתה מחסל את העם האלביוני, אתה מחסל את העם האורייני ולא יישאר לך אף אחד!"
אלפונסו צחק ברשעות ואמר, "ההיסטוריה?! נראה לך שההיסטוריה מעניינת אותי. אני לא מעוניין בשתי הממלכות! לעולם יהיה טוב יותר בלעדי שניהם!"
קסנדרה נעץ במט במום כששמעה את כריסטופר צורח בכאב. היא הסתכלה עליו, מנסה להתעלם מהכאבים הנוראים שתקפו גם אותה. היא לא יכלה לראות אותו כך והיא התקרבה אליו.
"כריסטופר, תסתכל עלי!" אמרה בייאוש כשראתה אותו מתחיל לרעוד מכאב.
היא אחזה בו וכריסטופר הביט בה. "בבקשה, אל תעזוב אותי!"
כריסטופר ניסה לחייך אליה ואמר, "לעולם!" ונאנק בשנית. היא אחזה בידו והתכופפה אליו.
"אני אוהבת אותך, כריסטופר," לחשה בשקט, כשהבחינה בדמעות זולגות במורד לחייה.
"אני…," כריסטופר נאנק בשנית, אך המשיך, "אני אוהב אותך!"
קסנדרה הרגישה איך ידו מרפה מידה, ורגע לאחר מכן עיניו נעצמות.
"לא, לא, לא, לא, לא!!" אמרה קסנדרה בייאוש. "אתה לא יכול למות לי! כריסטופר!"
עיניו של כריסטופר נותרו עצומות וקסנדרה הניחה יד על פיה בהלם. לפתע היא הרגישה במהלומת כאב שכמעט הפילה אותה על הרצפה.
היא הסתכלה על אלפונסו וגל של זעם תקף אותה. קסנדרה הרגישה עוצמות של כוח מבעבעות בתוכה, מעקצצות בקצות אצבעותיה. עיניה שצבען היה ירוק התחלפו לשחור.
היא התרוממה מהרצפה, אוגרת כל טיפה של כוח שעוד נותרה בה וצרחה בזעם, "זה הסוף שלך!"
היא הסתכלה סביבה, אלפריק ואדריאנה שכבו מתים והזעם בתוכה התגבר. קסנדרה דחפה את ידיה קדימה והרגישה עוצמות של כוח יוצאות מתוכה ונשלחות אל אלפונסו והוא נהדף אחורה בעוצמה, והמעגל שבו נעמד נשבר.
קסנדרה התקרבה אליו בזעם, ידיה מעקצצות בכוח, והיא שלחה גל נוסף של כח אליו ואלפונסו הועף אחורה בשנית.
הוא הסתכל עליה בתערובת של הלם ופחד ואמר, "אבל זה לא הגיוני. לקחתי ממך את הטבעת, והשרשרת לא עלייך!"
היא צחקה בלעג ואמרה, "חבל שלא הקשבת למסדר. מסתבר שהכח שלנו לא נובע מהתכשיטים, אלה הם טמונים בנו!" ושלחה בו גל נוסף של כוח.
"ועכשיו, אני אראה לך עם השרשרת והטבעת איך אני משמידה אותך!" אמרה והרימה את התכשיטים ששכבו על הרצפה. היא חיברה את שניהם ביחד, מלמלה מספר מילים ביחד והתקרבה אל אלפונסו שנראה המום.
"להתראות, איש זקן!" והיא קירבה את התכשיט אל ליבו כשאלפונסו צרח, "עצרי!"
היא נעצרה לשנייה והוא המשיך. "אם תהרגי אותי, תהרסי כל סיכויי להחזיר את כריסטופר."
קסנדרה הסתובבה והסתכלה על כריסטופר ששכב מת על הרצפה. היא הסתובבה בחזרה ואלפונסו אמר, "אם לא תהרגי אותי אני אראה לך איך להחזיר אותו לחיים."
קסנדרה הסתכלה עליו ושאלה, "ולמה שאני אסמוך לך?"
"כי אין לך ברירה."
קסנדרה הסתובבה בחזרה להביט בכריסטופר וליבה נרגע, עיניה חזרו לצבעם המקורי.
זה היה הרגע שאלפונסו חיכה והוא תקף אותה.
קסנדרה עפה אחורה, והתכשיט עף מידיה ונחת בפינה מרוחקת של החדר. אלפונסו וקסנדרה הביטו אחד בשני והתחילו לרוץ לעבר התכשיט.
קסנדרה שהבחינה בחץ וקשת ששכבו על הרצפה בצד אחר של החדר, הבינה שזו הדרך היחידה שלה לנצח את אלפונסו, והיא רצה לעבר הקשת הרימה אותה כיוונה את החץ וירתה אותה לעבר אלפונסו שהרים את התכשיט.
החץ תפס את התכשיט ונתקע ביחד בליבו של אלפונסו. האחרון הסתכל על קסנדרה בהלם ונפל על הרצפה, מת.
קסנדרה לקחה נשימה עמוקה ורצה אל כריסטופר, נופלת על ברכיה לידו. היא הרימה את ידו ונגעה בלחייה.
"כריסטופר," מלמלה בלחש. כשלפתע. הבחינה במשהו מנצנץ מתחת לחולצתו של כריסטופר, והיא התקרבה להוציא משם, להפתעתה, שרשרת זרקון הזהה לזו שהייתה לאלפונסו.
השרשרת זהרה בחוזקה וקסנדרה ענדה אותה, והיא הרגישה איך חלק מתוכה מתחבר.
היא לקחה נשימה עמוקה, הסתכלה על כריסטופר ומלמלה בשקט, "בבקשה שזה יעבוד."
קסנדרה הניחה את ידיה על ליבו של כריסטופר, מניחה לכח שבידיה לזרום בגופו של כריסטופר.
קסנדרה הסתכלה עליו במשך כמה שניות, כשהרגישה איך חזהו עולה ויורד בקצב אחיד ולאחר מכן עיניו נפקחו.
קסנדרה הסתכלה עליו באושר ואמרה, "כריסטופר!" וחיבקה אותו באושר.
כריסטופר החזיר לה חיבוק ושאל בבלבול, "אבל מה קרה?"
קסנדרה חייכה לעצמה בשקט, ואמרה, "אני אסביר לך אחר כך, אבל יש לנו כמה דברים לעשות."
הם נעמדו וקסנדרה הלכה להעיר את אלפריק ואדריאנה.
***
"אני כל כך שמח שהסיפור נגמר על הצד הטוב ביותר," אמר אלפונסו לכריסטופר כאשר צעדו בגינה המלכותית בשעת צהריים מאוחרת.
שבוע עבר מאז שקסנדרה הביסה את אלפונסו. כריסטופר וקסנדרה החליטו שהדבר הטוב ביותר הוא לא לספר את כל הפרטים על מה שקרה בארמון.
קסנדרה החזירה לחיים את כל אלו שמתו בגללה וכל אלו שמתו בגלל אלפונסו, וזה לקח ממנה כח רב, אבל היא לא הפסיקה עד שהאחרון בהם חזר לחיים.
קסנדרה התוועדה מסבתא שלה שהיא אכן נצר לשושלת אנדריוס המלכותית, ועכשיו
אולף, שהבין מדבריו של כריסטופר את דבר בגידתו של אלפונסו שרצה בהשמדה של ממלכת אורנייוס, ביטל את ספינות המלחמה ושלח רצים לבטל את הספינות של המדינות השכנות לתקוף את אלביון.
"גם אני שמח," אמר כריסטופר בשקט. "אני מקווה שעכשיו נוכל לפתוח דף חדש עם ממלכת אלביון."
אולף הנהן בראשו ושאל, "ומתי הנסיכה אמורה להגיע?"
כתשובה לשאלתו נפתחו דלתות הגן ובפתח עמדה קסנדרה לבושה בשמלה מלכותית בצבע
שמנת, על ראשה עמד הנזר. משתי צידיה עמדו דריינה ואן שחייכו בשמחה לחברתן.
קסנדרה התקרבה אל כריסטופר בהיסוס, כל העניין נראה לה עוד מוזר, אבל דריינה ואן אמרו לה בחדר כאשר התארגנה שהיא עוד תתרגל.
כריסטופר עשה את דרכו אליה בצעדים מהירים עד שעמד מולה, מחייך בשמחה.
"את נראית יפה."
קסנדרה הסמיקה במבוכה ואמרה, "אני כל כך לא רגילה לזה."
"אוה, בשלב קצר את תתרגלי," אמר והוסיף בממזריות. "ואם לא, את תמיד יכולה לנסות להביס אותי בדו קרב."
קסנדרה הסתכלה עליו וחייכה בשעשוע. "תהייה בטוח שיהיה דו קרב."

-הסוף-