שם לא ידוע, פתח דבר

הייתה זו שעת לילה מאוחרת, והס ודממה השתררו ברחוב. הכל היה שומם, ולא נראתה אף נפש חיה. אורות כל הבתים היו כבויים, חוץ מבבית אחד שהמה פעילות.
בית זה היה נראה בדיוק כמו הבתים האחרים בשכונה: הוא היה עתיק, גדול ועשוי מאבן אפורה גסה. לבית היה גג רעפים אדום, שממנו הזדקרו שתי ארובות בעלות פתח גדול. בכל בית בשכונה זו נראתה גינה גדולה שהוצגו בה לראווה גם צמחים רגילים כמו כלנית, יסמין ורקפת, אבל גם צמחים משונים במראם: צמח בעל גבעול ירוק וראש של תינוק עליו, צמח שגידל כסף וצמח בעל פה שהמציא שירים.
בתוך הבית, משרתים פרועי שיער ובעלי עיניים אדומות מחוסר שינה התרוצצו הלוך ושוב למרות השעה המאוחרת, בניסיון לארגן את הסעודה שזה עתה נתבקשו להכין. לפני דקות אחדות צלצל האינטרקום שאדוניהם התקינו במיוחד כדי לקרוא להם בשעת הצורך. כמה מהמשרתים רטנו בזעם על השעה המאוחרת אך לא יכלו לעשות דבר נגד אדוניהם, כי הם ידעו כמה הם היו אכזריים.
כשהסעודה המפוארת הייתה מוכנה וכל המשרתים היו בחדר האוכל הגדול והאפרורי של הבית, האדונים התחילו לאכול, ובמהלך כל דקה מהסעודה המשרתים השתופפו בצללים וניסו כמה שיותר לא להיראות. כאשר הצלחות רוקנו והאדונים שבעו התחיל אחד מהם לדבר: "אנו התכנסנו כאן היום כדי לציין אירוע חשוב ומשמח ביותר"- הוא לא הספיק לסיים את דבריו כי אחת המשרתות החלה לדבר בזעם. מאז שנחטפה על ידי המשרתים האישיים של אחד מהאדונים והופרדה מאמה, קרו לה דברים מזעזעים, אך היא עדיין הייתה נורמלית. עד כמה שאפשר להיות. "מה פשר דבר זה: אתם מעירים אותנו באמצע הלילה לאחר כמה לילות ללא שינה, ופתאום מבקשים מאיתנו להכין לכם ארוחה מפוארת שבדרך כלל מתקיימת בשעות סבירות. אתם פשוט לא יכולים להתעלל בנו ככה ולצפות שנעבור על זה בשתיקה". היא ממש ירקה את המילים. שאר המשרתים נראו מזועזים מההתנהגות של המשרתת. הם ידעו כמה אומץ צריך כדי לעמוד בפני האדונים, אבל רובם ציינו לעצמם שדרושה לכך גם מידה נכבדת של טיפשות. גל של מלמולים עבר בקהל המשרתים, ונעצר רק כשהאדון אליו המשרתת דיברה פרץ בצחוק. הוא בכלל לא נראה כעוס, רק משועשע. הוא לחש לה:"האם הורשית לדבר, שפחה?"
"לא" היא דיברה אליו בעזות מצח: "אך גם לא אכפת לי". האדון הימני בחן אותה במבט נוקב, ואז אמר בקול בריטון עמוק: "הכירי בעוונך, ותזכי לחיות. אפשרות אחרת, היא למות בייסורים."
"חיי אינם חיים. אני מעדיפה את האפשרות השלישית. להילחם על חיי". היא לקחה סכין חמאה מהשולחן, שעדיין נשא עליו חצי מהכלים, ורצה בקריאות קרב לעבר השולחן המוגבה. האדון האמצעי, שקט כמו לילה ומהיר כנחש מכיש, הוציא אקדח מכיס פנימי במעילו, התפור במיוחד בשבילו בהתאמה אישית, כיוון אותו ביציבות וירה. המשרתת נעצרה במקומה, עוקבת אחר מסלולו של הכדור המסתחרר באוויר ומשמיעה קול אנקה מחליא כשהוא פוגע ברגלה הימנית, מערער את שיווי משקלה וזור אותה על הרצפה. הכדור הבא פגע בראשה, אבל היא מתה בעיניים מורמות ונעוצות בתוכחה בשולחן האדונים. המשרתת התמוטטה כמה שניות לאחר מכן. "אז כמו שאמרתי", המשיך האדון בקלילות כאילו כלום לא קרה, "התכנסו כאן היום כדי לציין אירוע חשוב ומשמח ביותר". הוא הפסיק לרגע כדי להגביר את המתח ואז אמר: "את חטיפתה של משפחת גריפין". השתררה דממה. אדון אחר הוציא שלט מכיס נסתר במעילו חסר הצבע ולחץ על אחד מכפתוריו המרובים. טלויזיה הופיעה, והמסך נדלק. הוא הראה ארבעה אנשים שנראו חסרי חיים: גבר, אישה, ילד וילדה. אחד המשרתים, שנראה עלוב ומסמורטט במיוחד, פצה את פיו. משרת זה שירת את האדונים שנים רבות וידע שאם יהרגו אותו, בניגוד למשרתת שהרגו קודם, הוא אפילו ישמח כי המוות יהיה גאולה מייסוריו. "הם מתים?", שאל בסקרנות. אחד מהאדונים צחק: "אני שמח ששאלת. הם לא מתים. לפחות בינתיים. אבל הם ימותו בקרוב".
"אנחנו מנסים לפתות את בנם השני ואת הסבתא סרינה לבוא להצילם. סרינה מסתירה ממנו כבר שנים את החלק הראשון של המפה. אם נצליח, ניקח אותו מסרינה, ולא יהיו לנו מתחרים. אחרי זה נהרוג אותם. לא יהיה לנו כל צורך בהם."
"למרות שסרינה לא יודעת שהם עומדים למות בקרוב" אמר אחר.
המשרת כמעט הצטער שלא הרגו אותו בו במקום. אדוניו התחילו עידן חדש של רשע בחיפוש אחר הסוד שישנה אותם, ואת העולם.