שלטון של דרקונים (משחקי השמדה 2) פרק 4

#קלרה#

הארנבת הייתה מוזרה למראה. אוזניה היו מעגולות, דבר שלא היה נפוץ בקרב ארנבות וארנבים, עין אחת שלה, קיבלה צבע כחול בהיר, כאבני ספיר, ועינה השנייה הייתה בצבע האזמרגד.
קלרה קיוותה שהמראה שלה לא ישפיע על הטעם שלה. כבר זמן רב שמספר השלל שחזרה עמו הביתה הלך וקטן, כאילו כל דרי- היער נעלמו.
ימים רבים חזרה קלרה אל בית סבתה בידיים ריקות.
קלרה נולדה לחיים של סבל, וצורך לשרוד. היא קינאה באלכסנדר וואן, שהיה נסיך בהוטריקליס ולא היה צריך להילחם בשביל לחיות, או בניקולס ולוריין קווארד ממלכת קורוות'ר.
קלרה תיעבה בני מלוכה.
אך הארנבת הזאת אולי תספיק. הארנבת ניצבה על סלע במרחק עשרים מטרים מקלרה, אך למרות זאת, בעיניי קלרה היא הייתה קרובה למדי.
היא דרכה את החץ בקשת, התרכזה, כיוונה, ושחררה את החץ שפגע במטרתו.
קלרה מיהרה אל הסלע, והכניסה את הארנבת המתה לתוך שק בד.
היא לא תהיה רעבה היום.
המחשבה הזאת העלתה חיוך על פניה.

הדלת של בית סבתה, ארחיליה, נפתחה. כבר היה חושך בחוץ. פעם, בעבר, הלילות היו נעימים וחמימים, אך בזמן האחרון הלילות החלו להתקדר ולהתקרר, וכך גם הימים.
קלרה נכנסה לבית, והניחה את השק על השולחן במטבחון.
-"סבתא?" קראה קלרה בקול.
לא נשמעה תשובה.
היא העמידה קומקום עשוי פורצלן על אש, והרתיחה תה חם.
בו בזמן, הדליקה אש קטנה באח, והחלה לצלות
את – הארנבת.
"סבתא?" ניסתה שוב קלרה לבדוק אם סבתה נמצאת בבית.
מכיוון שלא נשמעה תשובה, ניגשה אל חדר השינה של סבתה וניגשה אל המיטה. לא היה איש במיטה.
"מעניין היכן היא נמצאת".. מלמלה קלרה לעצמה.
הקומקום שרק מהמטבחון.
קלרה יצאה מחדרה של סבתה, חוששת קלות, פן קרה לה משהו..
היא מזגה את התה לתוך כוס, וחתכה את הארנבת. היא שמרה ממנה מעט למקרה שסבתה תחזור ותהיה רעבה.
היא חיסלה את הארנבת תוך שניות ספורות, ובקושי שבעה. היא גמעה את טיפות התה האחרונות שנותרו בספל, והניחה את הספל על השולחן.
קלרה ניגשה אל החדר של סבתה, לקחה את שמיכתה, ניגשה אל הספה אשר בחדר האירוח, התכסתה, ונרדמה..

למחרת עם שחר יצאה שוב קלרה לציד. ככה נראו חייה, יום אחר יום. היא רק צריכה לחשוב כיצד למצוא אוכל, וכיצד לשרוד עוד יום בחיים האכזריים הללו.
היא נשבעה שיום יבוא ותפיל את השלטון בהוטריקליס, ואז כל התושבים יזכו לחיים טובים,
בהם יש להם שוויון זכויות. אך העתיד הזה נראה
רחוק מתמיד.. הימים מתקדרים, השלטון בהוטריקליס מתחלף, דרקונים נראים פה ושם, ויש שמועות על שליטי הדרקונים, שחזרו לארץ..
העתיד לא נראה מזהיר פנים כרגע. אך אלה היו החיים, קלרה כבר ידעה שבחיים מי שלא חזק מספיק כדי לשרוד נשאר מאחור, ומי שנשאר מאחור ימות.
לכן כעת הייתה חזקה, ואף חץ שלה לא פספס את מטרתו.
חוץ מחץ אחד.
את אותו חץ, שילחה מספר שעות לאחר מכן, כאשר חיפשה אחר חיות שהיא יכולה לצוד ביער.
חיוך רחב עלה על פניה כשראתה אייל לבן, לוגם מעט מים ממעין במרכז החורשה.
היא לא יכלה לדרוך את החץ. האייל הלבן הפנט אותה. כמו רוח.
האייל החל ללכת.
קלרה הלכה בעקבותיו.
בסופו של דבר האייל נעצר, והביט היישר לתוך עיניה של קלרה, שסוף כל סוף הצליחה לדרוך את החץ.
מבטו של האייל חדר לתוך נשמתה. והחץ החל לרעוד.
היא לא יכולה..
היא חייבת! אחרת תגווע ברעב!
אך האייל הפנט אותה, וגרם לכולה לרעוד, היא לא יכלה לעזוב את החץ.
היא עצמה את עיניה, ושיגרה את החץ. החץ פילח
את האוויר, ונתקע בקול טאק! קטן במשהו. קלרה לא ידעה במה.
קלרה העיזה סוף כל סוף לפתוח את עיניה, החץ אפילו לא התקרב למטרתו.
הוא נתקע בגזע עץ במרחק מטרים רבים מהאייל הלבן.
במובן מסוים, היא שמחה שלא פגעה בו.
האייל המשיך בדרכו.
קלרה המשיכה לעקוב אחריו. הוא הוביל אותה בין עצים, שיחים ושבילים.
הוא נעצר על סלע ענק.
האייל העניק לה מבט אחד אחרון, ונעלם. כמו בקסם, פשוט לא היה שם יותר.
רק כעת, הבחינה קלרה בחור קטן בסלע העצום. ובתוך החור, ראתה עיניים מציצות.
קלרה ניגשה אל הסלע, ודחפה אותו כלפי מעלה. בתוך בור באדמה, כמו מעין מחילה, התגלתה בפניה חבורה מוזרה למראה:
נער, לא גבוה במיוחד בעל שיער בהיר.
נערה, גמדה ומלאה, נושאת גרזן קרב, תקעה בקלרה מבט חמוץ.
שני נערים, כנראה תאומים, בעלי שיער כהה ופגיונות.
הייתה שם גם נערה נוספת, גבוהה בעלת שיער אדמוני.
"נעים מאוד!" אמר הנער בעל השיער הבהיר. "ברוכה הבאה אל המחתרת!" אמר.
-"המחתרת?" ניסתה קלרה להבין.
"בואי, היכנסי". אמרה הנערה בעלת השיער האדמוני.
קלרה ירדה במדרגות האבן. בסוף המדרגות חיכו לה הנערים. עוד שני גרמי מדרגות היו שם. אחד מצד ימין, והשני בצד שמאל.
"הימני מוביל אל המטבח וחדרי השינה." אמרו התאומים.
"השמאלי מוביל אל חדרי הנשקים." אמרה הנערה בעלת גרזן הקרב.
"נשקים?" שאלה קלרה הנלהבת. "נשקים אמתיים? חזקים וקטלניים?"
הנער בעל השיער הבהיר הנהן לאישור.
קלרה מיהרה במורד גרם המדרגות השמאלי. החדר שאליו הגיעה היה חשוך.
הנערים האחרים ירדו בעקבותיה.
התאומים הדליקו את האורות.
כמאה נערים, בגילה של קלרה, מבוגרים ממנה וצעירים ממנה, נגלו בפני קלרה.
"זאת היא המחתרת" אמר הנער בעל השיער הבהיר.
"מה שמך?" שאלה אותו קלרה.
"ארמונד."
-"נעים מאוד." אמרה קלרה. הם לחצו ידיים.
מבטה של קלרה עבר מארמונד אל הנערה בעלת גרזן הקרב. "ומה שמך?"
"אני לוסי" הן לחצו ידיים.
"אני ג'ק!" אמר אחד מהתאומים. "ואני ג'ייק!" אמר התאום השני.
קלרה לחצה ידיים עם שניהם.
"ומי את?" שאלה קלרה את הנערה האחרונה, בעלת השיער האדמוני.
"אלריסיה" אמרה הנערה, ספק אם ברצון.
קלרה הושיטה יד ללחיצה.
אך ידה של אלריסיה לא הושטה.
ארמונד תקע באלריסיה מבט מאיים.
אלריסיה גלגלה עיניים, ובאי רצון, לחצה את ידה של קלרה.
"מה מטרת המחתרת?" שאלה קלרה את ארמונד לאחר לחיצת הידיים הגסה עם אלריסיה.
-"להפיל את שלטונו של הורמאן."
חיוך עלה על פניה של קלרה.
היא מצאה בדיוק את המקום שחיפשה…
לפתע, חיוכה של קלרה נמחק, כאשר שמעה קול צעדים מאחוריה. "עוקבים אחריי."