שלטון של דרקונים (משחקי השמדה 2) פרק 10

#הורמאן#

"הם נמלטו…" אמר הורמאן לעצמו. "לא נורא… אני עדיין שולט בממלכת הוטריקליס… אני עדיין שליט מעולה, זה לא אומר עליך כלום".
הכס תמיד היה לו נוח. אך במצבים של לחץ וכעס, כס המלכות הפך בקלות לכס מעצבן ודביק, ובטח שלא נוח.
הוא חש תחושה נוראית. משהו עומד לקרות. האדמה רעדה תחתיו. משהו יגיע. זה סוף שלטונו. הוא לא ייתן לזה לקרות.
הוא חייב לאזור עוד טיפה אהדה בקרב אנשי הממלכה.
"שומרים!" זימן הורמאן את חייליו המובחרים ביותר. "אנו יוצאים לסיבוב בממלכה."
כאשר צחצחו את מגפיי העור המלכותיות וניקו את גלימת הארגמן האהובה שלו, יכול היה לצאת אל העיר. מחוץ לארמון הזהוב, השמש לא האירה. כבר זמן רב היה כך. השמיים היו בצבע ארגמן, ואפר ירד מהשמיים. מעניין כיצד היה המצב בממלכת קורוות'ר.
נראה היה שמזג האוויר כלל לא השפיע על תושבי העיר, שהסתובבו בשווקים ובברים למיניהם.
כאשר חלפו על פני בר- כובע הקוסם, נזכר בו הורמאן. הוא נזכר שבימים שלפני שהקים את חבורת הבוגדים נהג ללכת לשם הרבה. הוא היה אז רק כבן עשרים. הורמאן החליט להיכנס לשם ולהיזכר.
כאשר נכנסו, הביט סביב. הגברים שלא היו שיכורים יתר על המידה השתחוו או קדו בפניו, והוא החווה אליהם בראשו ב 'תודה'.
מלצריות חלפו פה ושם בין שולחנות, מגישות ספלי שיכר, ומקרצפות בשקדנות את הרצפה.
הוא פנה לאחת המלצריות, זאת הייתה בעלת שיער בהיר ועיניים כחולות בוהקות, והיא ראשית- קדה בפניו, ואחר אמרה: "מה רצונך מלכי הרם?"
"ספל שיכר." אמר לה. היא הנהנה ומיהרה למטבח.
בדרך לשם תפס אותה גבר אחד והביט בה במבט שיכור. היא ניסתה להתחמק ממנו והוא לא הרפה.
כאשר ראה הורמאן את המלצרית במצוקה מיהר לעברה ושלף את חרבו.
הגבר נבהל ושחרר את המלצרית. "בפעם הבאה שבה אתפוס אותך שם יד על מלצרית אוריד לך את היד."
הגבר ייבב וכאשר התרחק הורמאן נעץ בו הגבר מבטים חודרים.
המלצרית חזרה אל הורמאן עם ספל בידיה. "תודה לך." אמר לה הורמאן ונתן לה תשר של שלוש מטבעות כסף.
היא הביטה בו, אחר בכסף, ואז שוב בו. דמעות נצצו בעיניה. "תודה לך מלכי הרם, זה יותר מדי לא אוכל לעשות זאת". אמרה.
"הכל בסדר." אמר הורמאן. "שמרי את הכסף. ואינך מוכרחה לקרוא לי בכל פעם 'מלכי הרם'."
היא חייכה אליו, וחזרה לענייניה.
הורמאן הרגיש שעיניים נעוצות בו.
הוא הסתובב ובחן את האנשים מסביבו. הגבר השיכור, התרומם מכיסאו והחל להתקדם אל עבר הורמאן.
"שומרים שימו לב." אמר הורמאן, והופתע לגלות שכל שומריו אינם.
הגבר התקרב אליו.
הורמאן שלף את חרבו. "אתה לא רוצה לעשות זאת." אמר.
"רוצה בהחלט." אמר האיש.
"אתה בטוח?! שלא תתחרט לאחר מכן." אמר הורמאן.
האיש חשף את אגרופיו. הוא היה מגודל ושרירי, והורמאן לא ידע כמה נזק מסוגל לגרום לו. המלצרית הנחמדה מיהרה אל האיש ותפסה את ידו.
"אלברט עזוב אותו!" צעקה.
האיש, ששמו היה אלברט, ניער אותה מעליו. "התרחקי." אמר לה הורמאן. "שלא יאונה לך כל רע."
המלצרית הסמיקה.
אלברט התקרב.
הורמאן התכונן עם חרבו, וכשהרגיש שאלברט התקרב יתר על המידה שילח את חרבו, שפילחה את גופו של אלברט בן רגע.
גופתו נפלה על הקרקע, והגברים האחרים הריעו. המלצרית מיהרה אל הורמאן ונתלתה עליו. "אתה גיבור". אמרה.
הורמאן חייך אליה. "את אישה טובה, החיים האלו לא מגיעים לך.. אם את רוצה, תוכלי לעבור לגור אצלי בארמון. יהיו לך חיים טובים אתי." אמר.
"לא אוכל, אני רק נערה פשוטה מהכפר." אמרה המלצרית.
"אבל הזמנתי אותך. תהיי אורחת הכבוד שלי." אמר לה הורמאן.
היא הסמיקה פעם נוספת, והפעם, נשקה לו על הלחי.
"אני מסכימה." אמרה.
הורמאן חייך. זה כל מה שרצה לשמוע.
השמש החלה לשקוע כאשר יצאו לרחוב הורמאן והמלצרית, ששמה היה מריאן.
אט אט הלילה נפל על העיר ומספר התושבים ברחובות הלך והצטמצם. אורות אחדים עדיין נותרו דלוקים ברחובות ולפידים הונחו על קירותיהם של מבנים אחדים.
רוח קלילה הצליפה בפניו של הורמאן והעיפה את שערה של מריאן אחורה. היא נרעדה קלות.
הורמאן הוריד מעליו את גלימתו וכיסה את כתפיה. מריאן חייכה אליו.
"הרבה תושבים לא אוהבים את השלטון שלך. הם אהבו את המלך והמלכה הקודמים." אמרה. "אם, תוכל אולי להראות להם את טוב הלב שיש בך, כמו שהראית לי, הם יאהבו אותך."
"אם היו רוצים הם היו אוהבים אותי. אי אפשר להכריח אדם לאהוב מישהו." אמר הורמאן. קולו היה קר.
"אני מצטערת אם פגעתי בך."
"הכל בסדר." אמר הורמאן. "אך אני מודאג. הכל כל כך שביר ולא בטוח, יש אויבים בכל מקום, שליטי הדרקונים חוזרים ומאיימים על קורוות'ר. זה רק עניין של זמן עד שהוטריקליס תיפול גם היא."
"אולי עוד לא הכל אבוד. אולי עוד נוכל לנצח בקרב הזה."
"אני לא חושב." אמר הורמאן. "כבר מאוחר מדיי
בשבילי. אני לא מסוגל להנהיג ולהוביל את
הממלכה."
"אל דאגה." אמרה מריאן. "אל תהיה כה שלילי. עוד אין מלחמה כרגע. השלטון שלך עדיין בטוח. תהנה ממה שיש לך כרגע. אל תטריד את ראשך בעניינים כאלו."
הורמאן חייך אליה.
"נעשה מאוחר." אמרה לפתע מריאן.
הורמאן הנהן. "נלך לארמון." אמר.
יחד הם צעדו אל הארמון. מריאן צודקת. חשב הורמאן במוחו. איני צריך להטריד את מוחי בעניינים כאלו. הכל יהיה בסדר.
הם נכנסו לארמון.
ובפנים חיכתה להם הפתעה. הורמאן לא האמין. אבל, זה לא יכול להיות אפשרי!
לפני שבוע וחצי בלבד, הורמאן והבוגדים עוד לא שלטו בממלכה. הם תכננו כיצד להרוג את המלך והמלכה.
ג'ון עוד היה איתם.
הורמאן זכר את היום ההוא היטב.
הוא זכר את תחושת השמחה שהרגיש כאשר המלך והמלכה מתו. הוא ידע שהוא אמור להיות המושל.
ואז, כאשר סילק את ג'ון, הכל נהיה עוד יותר טוב.
אך לא הכל היה דבש.
הורמאן זוכר שהטעם על לשונו לא היה כה מתוק, ואפילו נגיעת מרירות הייתה בו.
הוא היה עצוב, שיד ימינו- גארי, לא ייכל להיות שם איתו.
הוא התגעגע אליו כל כך.
"מי זה?" שאלה מריאן את הורמאן, כאשר ראתה את הגבר שעמד בכניסה לארמון.
הורמאן בקושי הצליח לדבר.
"-ז.. זה… ; גארי".