שלטון של דרקונים (משחקי השמדה 2) פרקים 13 – 14

#לוריין#

בעודה יושבת שם, מחבקת את ברכיה, חשבה במוחה על ניקולס. כמה התגעגעה אל ניקולס… היא רק רצתה לפגוש אותו פעם נוספת.
אך היא לא יכלה. היא לא ידעה היכן בדיוק הוא נמצא.
כאשר עזבה אותו בפעם הקודמת, היה עם ארתור, יחד הם הלכו אל הרי הנביאים.
היא הרהרה במוחה האם מצא את התשובות שחיפש.
ואם מצא, האם הוא חזר אל קורוות'ר? השליטים
יושבים בכס המלוכה הקפוא, ואם יגיע לשם, הוא אבוד!
כעת חשבה במוחה בפעם הראשונה:
-האם הוא יהפוך באמת לשליט דרקונים?
עד עכשיו היא הרחיקה את המחשבה הזאת מראשה, אך כעת היא הייתה חייבת להרהר בזאת. מה יקרה אם הוא באמת יחבור אל שליטי הדרקונים האיומים, מה יקרה אם היא תיאלץ לפגוש ניקולס שונה מהאחד שהיא מכירה?
האם יאהב להיות שליט דרקון? האם הוא ישמח להיות מרושע ויצחק ממראם של אנשים חפים מפשע סובלים?
-לא, זה לא ניקולס!
אבל השליטים יכולים להשפיע לו על המוח!
אולי ארתור עדיין אצל הנביאים…
אולי הוא יודע לאן ניקולס הלך! ואם היא תמצא את ארתור, הוא יאמר לה היכן נמצא ניקולס!
כאשר המחשבה הזאת נמצאת במוחה, יצאה לוריין לדרכה אל הרי הנביאים.
אם ארתור עדיין נמצא שם, תוכל לשאול אותו דברים, ולגלות היכן נמצא ניקולס, והיא תמצא אותו ותהיה איתו שוב!
הייתה זאת שעת בוקר. אך השמש לא זרחה. השמים היו אפורים, אפר ירד מהשמיים.
לוריין חשה שהיא נמצאת בקורוות'ר האפורה והמשעממת.
כולם כבר שמו לב לשינוי.
העולם משתנה. העולם נצבע באפור וארגמן, והיה
נראה שמלבד לאפרוריות יתר לא נותר דבר.
המלחמה עומדת להגיע.
לוריין המשיכה בדרכה, מתקדמת צעד אחר צעד. היא עברה בין כפרים ושדות, יערות וחורשות, אגמים ומפלים, עד שהגיעה אל מקום שהכירה, ולא אהבה במיוחד:
עמק החשכה ניצב שוב לפנייה, וכעת, ידעה שממלכת אלדרין לא תחכה לה שם.
כעת, נותר רק האופל של העמק.
היא שקלה היטב את האפשרויות שלה איך להגיע למטה: להתגלש במורד העמק… מעניין, אך מסוכן מדי, האדמה גסה מדי והיא לא תוכל להחליק למטה.
לקפוץ על האדמה כמו שעשה ניקולס, ואז שוב ייבצר סדק באדמה והיא תיפול למטה? היא רזה מדיי, היא לא תוכל לשבור את האדמה..
נותרו לה שתי אפשרויות: לרוץ במורד העמק התלול, (היא כנראה תקבל המון חבלות וחבורות), או להקיף את העמק.
כעבור דקות מספר של הרהורים היא החליטה לרוץ במורד העמק.
היא התכוננה, נשמה נשימה עמוקה ויצאה לדרכה מטה. הדרך הייתה משופעת והיא הרגישה שבכל רגע תתהפך על גבה ותיפגע.
אך זה לא קרה.
היא המשיכה לרוץ מטה, מסתכלת אם הסוף מתקרב, אך הערפל כיסה את התחתית והיא לא יכלה לראות כלום.
כעבור בערך דקה של ריצה לוריין שיערה שהיא מתקרבת אל הקרקע. היא צדקה.
היא נחתה על הקרקע. ביצות כיסו את האזור. יצורים מוזרים קרקרו פה ושם.
לוריין ניסתה למצוא אותם אך לא הצליחה. הקרקורים המשיכו, חלקם קרובים אליה, חלקם פחות.
תחושה מצמררת של יצור שמטפס על גבה עברה דרך גופה.
היא נבהלה, העבירה את ידה על גבה והופתעה לגלות שאין שם דבר!
התחושה לא פסקה, אך לוריין השתדלה לא לתת לזה להפריע והמשיכה להתקדם באפלוליות של העמק.
לבסוף, הגיעה אל המקום שבו הייתה אמורה להיות אלדרין, ממלכת האלדרינים.
אך היא לא הייתה שם.
רק שאריות של עצים שרופים ואבנים מפורקות. הארמון שרד את ההתקפה הקשה, והוא נותר עומד, גבוה ומרשים.
לוריין המשיכה בדרכה מעבר לארמון ולממלכה השרופה.
האפלוליות הכבדה המשיכה, ולוריין התקשתה למצוא את דרכה בין הצמחים והביצות.
לפתע, שמעה קול של משק כנפיים מלמעלה. כאשר הביטה למעלה, היא הצליחה לראות בקושי מבעד לערפל דבר ענק ושחור שעף מעליה.
וודאי זה מוות!
וארתור עליו! אולי הוא יודע היכן נמצא ניקולס! חשבה לוריין בשמחה במוחה.
אך הדרקון השחור לא נעצר, אלא המשיך הלא מעבר לעמק החשכה.
לוריין לא האמינה!
עד שמצאה מישהו שמכיר אותה, הוא עף לכיוון שממנו היא באה! היא הייתה חייבת לצאת משם ומהר!
היא מיהרה בדרכה חזרה.
היא עברה שוב את כל הדרך הארוכה, עד שהגיעה אל המקום שממנו הייתה אמורה לטפס חזרה. אך היא לא יכלה לעשות זאת.
העלייה הייתה בזווית בלתי אפשרית לטיפוס, ולוריין ניסתה לטפס עשרות פעמים, ללא הצלחה. היא נפלה על ברכיה.
הבוץ כיסה אותה בצבע חום, אך לא היה לה אכפת. היא רק רצתה לראות שוב את ניקולס. היא עזבה אותו, בשביל צ'או מינג.
כעת היא בהריון.
בגיל שש- עשרה.
אחיה רחוק ממנה, שוב.
הממלכה שלה נכבשה על- ידי אויביה הרעים. הכל כבר אבוד.
אך היא לא תוותר.
היא תמצא את ניקולס.
היא תחצה את העולם.
היא תהפוך כל אבן. היא לא תוותר.
אני יכולה.
וכך היא החלה לטפס החוצה, מתקדמת לאט, צעד אחר צעד.
עד שלבסוף הגיעה אל הפסגה.
הדרקון היה קרוב. היא שמעה את קול נפנוף הכנפיים העצומות שלו.
לוריין מיהרה לחפש מסביבה עד שלבסוף איתרה את מוות.
היא מיהרה אליו בריצה. "ארתור!" היא צעקה בקולי קולות. האיש שהיה רכוב על הדרקון סובב את ראשו, מחפש את הנערה שקראה לו.
לבסוף ראה אותה.
"את אחותו של ניקולס?" שאל ארתור מרחוק. לוריין הנהנה.
"מדוע את כאן?" שאל ארתור.
"רציתי לחפש את אחי, אך נודע לי שהוא עזב. זכרתי שהיית איתו וחשבתי שאולי אתה תדע היכן נמצא ניקולס!" אמרה לו לוריין.
"אכן, אני יודע היכן נמצא ניקולס." אמר ארתור.
"תאמר לי! אנא ממך!" התחננה לוריין.
"איני יכול לומר לך." אמר ארתור. "הוא הלך למקום יותר מדי מסוכן."
"בבקשה! ספר לי!"
ארתור סירב. "כעת, עלי על הדרקון. אני מחזיר אותך לממלכה שלך!" אמר.
-"אתה לא יכול. שליטי הדרקונים מושלים שם כעת;"
"אני לא רוצה לשמוע." אמר ארתור, שלא הקשיב
לדבריה.
"אבל;"
היה מאוחר מדי. ארתור העלה אותה על הדרקון, ויחד, הם יצאו בתעופה…

* * *
פלינדרוס ישב וחיכה. הייתה זאת שעת לילה מאוחרת, והוא ציפה לבואו של אדונו.
גאוראדון יצא מהארמון אל האי בו נמצא ניקולס. אם יצליח במשימתו, הוא יחזור לארמון כאשר נער מעולף נמצא בידיו.
כאשר אכן חזר גאוראדון, פלינדרוס חייך.
גאוראדון הצליח…

#גארי#

הוא לא היה מת. אבל, איך?
שומר הראש המלכותי דקר אותו! גארי בקושי הצליח להזיז את ידו.
בקושי רב, נגע בפצעו החמור בבטן. הוא הביט בכף ידו. כולה הייתה צבועה באדום.
הכאב היה חזק.
איך הוא שרד? איך לעזאזל הוא הצליח לשרוד את זה?
רצפת העץ רעדה תחתיו. דרקון אדום ריחף מעל הספינה. כעבור כמה דקות, ראה את הנסיכה
משגרת אש מכף ידה.
הדרקון התרחק.
כעבור מספר דקות, הרגיש גארי שהספינה החלה לזוז. הספינה שטה בחזרה אל היבשה. כאשר הספינה עגנה, ובני המלוכה ירדו, גארי התרומם. לא היה לו שמץ של מושג כיצד עשה את זה, אבל הוא קם על רגליו, והחל ללכת.
לאן?
-הוא לא ידע.
הוא כנראה ילך לחפש אחר מרפא טוב שחי בממלכה.
אך כעת כבר ירד הלילה.
והלילות בקורוות'ר, היו קפואים יותר ממה שיכל
אי פעם לתאר לעצמו.
הוא חיפש אחר מקום נעים לישון, אך אף אדם בקורוות'ר לא הסכים להכניס אותו פנימה.
-למה שמישהו יכניס אדם זר ופצוע קשה לתוך ביתו?!
ימים רבים הוא חיפש אחר מקום לנוח בו, מקום שבו מישהו יוכל לרפא אותו.
ביום השלישי למסעו בקורוות'ר, הלך ביער. שם, בצד הדרך, ראה איש מסכן יושב בין העצים. "נדבות לעניים?" שאל האיש.
גארי הביט באיש המסכן. "כמובן." אמר ושלף מטבע כסף מכיסו. הוא הושיט את ידו אל האיש, שלקח את המטבע.
"תודה לך! תודה!" אמר. "לאן אתה הולך, אף אחד לא מטייל ביער הקפוא!"
"נפצעתי קשות במהלך קרב, אני מחפש אדם שיכול לרפא אותי!"
-"ולא מצאת בכל הממלכה?" שאל העני.
גארי הנהן לעומתו.
"יש אחת, שמסוגלת לרפא…" אמר לו העני.
"היכן היא נמצאת?" התעניין גארי.
-"היא מתגוררת פה קרוב, ביער."
"ואיך אגיע אליה?"
"המשך בדרך. המשך ישר. בעוד כשתי דקות של הליכה, הדרך תתפצל. קח את הדרך הימנית. אחרי עוד שתי דקות תפנה ימינה ותלך בין העצים. תגיע לקרחת יער. שם תראה בקתה. ביתה של המרפאה." הסביר העני.
"תודה לך על ההסבר!" אמר גארי, והמשיך בדרכו. הדרך אכן התפצלה. גארי לקח את הדרך הימנית. הוא פנה ימינה. הוא מצא את קרחת היער. והייתה שם בקתה.
הוא התקרב אל הבקתה.
הוא דפק על הדלת.
-אין תגובה.
הוא דפק שוב. חזק יותר.
דפיקה. דפיקה. דפיקה.
משום שלא היתה תשובה. הוא ניסה לפתוח את הדלת.
למרבה הפתעתו, היא לא הייתה נעולה. הוא נכנס פנימה, ולא סגר את הדלת.
הוא בחן היטב את הבית הקטן. היה שם מטבח
קטן, מעליו מדפים עמוסים בשיקויים מכל
הסוגים, בכל הצבעים.
תוויות היו מודבקות על כל אחד מהבקבוקים:
הגדלה. הקטנה. הפיכה לקרפדה. חוזק על. רעל. מרק עוף.
"באמת?" שאל גארי בקול רם. "מרק עוף?"
-"רק שתדע לך, שמרק עוף, יחד עם המרכיבים הנכונים יכול להיות שיקוי עוצמתי ביותר!" נשמע פתאום קול מאחוריו.
גארי הסתובב במהירות.
מולו, עמדה אישה, שערה זהוב וכסוף. אפה היה קטן יחסית. עיניה ירוקות.
"מדוע נכנסת לביתי בלי רשות?" שאלה האישה.
"אני מתנצל, פשוט;"
-"פשוט –מה? אף אחד לא פתח את הדלת, ואתה
חשבת שמותר לך להיכנס לביתי?"
-"לא. אני נפצעתי קשה. אני מופתע שאני עדיין בחיים. סיפרו לי שאת יכולה לרפא אותי."
"אכן." אמרה האישה. "אני יכולה."
גארי חייך. "מעולה! תודה לך!"
"אבל לא אמרתי שאני מוכנה לעזור לך." אמרה האישה.
"בבקשה! אני חייב את עזרתך!" התחנן גארי.
"אתה מוצא חן בעיניי. אטפל בך."
לאחר מספר דקות של חיפוש במאגרי השיקויים שלה, היא הגישה לו בקבוקון קטן יחסית, בתוכו משקה בצבע ירוק ביצות, שלא נראה מזמין במיוחד. "שתה את זה."
"אני לא עומד לשתות את הדבר הזה." גארי הביט במשקה בחלחלה.
"שתה אותו!" אמרה האישה בקול רם.
"לא שאלתי אותך מה שמך…" ניסה גארי למרוח זמן.
"תפסיק לדבר, ושתה."
גארי ידע שאין מנוס… וכך הוא למד, שהדרך הכי טובה להחלמה היא: לסיים קודם עם החלק הגרוע ביותר.
גארי חטף מידיה את הבקבוקון ושתה את כל תכולתו.
פניו התעוותו בהבעת גועל.
"המשקה הזה עומד להשפיע בעוד… שלוש, שתים, אחת". אמרה האישה.
זה היה כמו קסם!
במקום בו נקרש הדם, היכן שכאב לגארי, לא היה כעת כלום מלבד עורו השחום והנקי.
"איך את;"
-"קסם." היא אמרה.
"תודה לך. וכעת, לאחר שסיימנו את הטיפול, תוכלי לומר לי מה שמך?" שאל גארי.
המרפאה חייכה אליו. "שמי טרה." אמרה.
"טרה"… גלגל גארי את השם על לשונו.
גארי שכנעה את טרה להישאר אצלה למספר ימים.
ושבוע…
הם החליטו להתחתן, ולאחר החתונה, נכנסה טרה להיריון.
אך יום אחד, גארי היה חייב ללכת לבקר את הורמאן, שהיה בטוח שהוא מת.
טרה הבינה.
היא לא חששה.
היא ידעה שהוא יחזור…

* * *

"מלכי הרם." גארי היה הראשון לדבר. "התגעגעתי אליך."
-"אבל… איך?" הורמאן עדיין לא האמין.
"עדיין הייתי על הספינה של משפחת המלוכה כאשר הם חזרו ליבשה." החל לספר גארי. "בקושי רב ירדתי גם אני והלכתי לחפש מישהו שיוכל לרפא אותי. חיפשתי במשך ימים ולא מצאתי. עד, שביום אחד, הגעתי לבקתה קטנה ביער הקפוא של קורוות'ר.
"כאשר נכנסתי פנימה, פגשתי אישה. כאשר רק
הבטתי בה הייתי בטוח שהיא בת שלושים בלבד. אך הו, כמה טעיתי. שוחחתי איתה בקושי רב, ובמהלך השיחה, גילתה לי שהיא מכשפה בת אלפיים, שמתמחה בכישורי ריפוי. היא ריפאה אותי. הייתי אסיר תודה על כך. התאהבתי בה. והיא התאהבה בי.
"נהנינו, צחקנו, התחתנו… כעת היא בהיריון… באתי לכאן רק כדי לספר לך שאני עדיין בחיים, ושהתגעגעתי. אך
כעת אני חייב לחזור אליה."
דמעה זלגה במורד לחיו של הורמאן.
עד שיד ימינו, עד שחברו הטוב ביותר, האדם
שהיה הכי קרוב אליו חזר, הוא צריך ללכת…
"אני מתנצל." אמר גארי. "אבל הכל השתנה… האדמה אפורה, השמיים אדומים, המלחמה מגיעה… אם אשאיר אותה לבד, יגיעו אליה שליטי הדרקונים ו… מי יודע מה יעשו לה?"
הורמאן הנהן.
"אתה מבין אותי, חברי?" שאל גארי.
"כמובן." אמר הורמאן, נמנע ממבט ישיר עם חברו.
זה קשה מדי…
"להתראות חבר." אמר גארי, וחיבק את הורמאן.
"להתראות" לחש הורמאן בחזרה.
גארי התרחק.
הוא יצא מהארמון.
הוא ידע שזה היה קשה מאוד להורמאן. גם לו זה היה קשה. מאוד קשה.
הוא עלה על ספינה, ששטה אל קורוות'ר.
דרקון שחור חלף בתעופה מעל ראשו.
הממלכה נכבשת על ידי דרקונים.
לא היה לו מושג שחברו כנראה לא יישאר עוד זמן רב יושב על הכס.
המחתרת עומדת להכות.
הם ייקחו את הממלכה, לא משנה מה. הורמאן לא ידע שזה עומד לקרות.
גארי לא ידע, שאם היה נשאר רק עוד מספר ימים, היה עד למלחמת חילוף השלטונות בהוטריקליס…