שלטון האש – פרק ב’

לפרק הקודם:

שלטון האש – פרק א’

—

"שלום לך!" אמרה המלצרית "מה תרצה להזמין?".
האיש שישב באי – נוחות על כיסא העץ, רצה רק דבר אחד, דבר שאולי ישפר את הרגשתו – ספל של כוהל גמדים.
"נקווה שגם טעם הכוהל שווה את המחיר הגבוה…" מלמל האיש לעצמו כשהגיעה ההזמנה.
האיש היה אדם כבן שלושים, שיערו היה פרוע ואפו סולד.
לפי עיניו, שהיו בצבע צהוב – חולני, היה ניתן לראות שלא ישן זמן רב, כנראה בגלל דאגות שעליהם העידו הקמטים הרבים במצח שלו.
זקנו של האיש לא היה מגולח, וגופו העיד עליו שערך מסע ארוך מאוד עד לכאן…
לא שמו לב אליו יותר מדי. אנשים בסגנון שלו היו שכיחים בפונדק "האווז המשוגע". שהיה צמודה למזח הים האפל.
אדם בשולחן הקרוב, שנראה כחייל שכיר או הרפתקן נודד, קרא לעבר האיש "לחיי הטרולים, איכר!"
"כן, לחייהם" אמר האיש באדישות ולגם מהכוס לאחר שמילא את הגביע שהוגש עם הספל.
האיש לבש מעיל דרכים חום, מכנסיים ירוקות שהיו קרועות למחצה, וגם נעל סנדלי עור.
"איזה מזל דפוק יש לי…" אמר האיש לעצמו, "למה דווקא אני? למה לעזאזל אני חייב ללבוש את הבגדים המטופשים האלה? למה דווקא כאן? ולמה הוא מאחר?".
בשאלה האחרונה דפק בחוזקה על שולחן העץ.
ידו כאבה – דבר שהרגיז אותו יותר.
משום מקום, הופיע אדם עטוף כולו גלימה חומה שהסתירה את כולו, והתיישב מול האיש חסר המזל.
"זברה מעופפת" אמר בעל הגלימה.
האיש הנהן, הנה זה מתחיל.
"האם אתה הוא סר יאנטיק?" שאל בעל הגלימה.
"כן, אדוני," אמר יאנטיק, "ואתה כנראה זאקירי".
"אכן, זהו שמי," ענה בעל הגלימה. גביע התגשם על השולחן, "האם אוכל ללגום מעט כוהל לפני שנתחיל?".
"תתכבד" אמר יאנטיק, למרות שניסה לסיים את הפגישה כמה שיותר מהר, לא רצה לעורר את זעמו של זאקירי.
ספל הכוהל עופף באוויר, ומזג בעצמו לתוך הגביע.
לאחר מכן התעופף הגביע אל תוך הגלימה, להיכן שהיה אמור להיות הפה.
במהלך לגימתו של זאקירי לחש יאנטיק: "אולי כדאי שתוריד את הברדס? זה יכול לעורר חשד".
הגביע הופיע וריחף מתוך הגלימה כשהוא ריק ונחת בנחת על השולחן.
"אל דאגה, אדוני האביר," אמר זאקירי, "הם לא רואים אותנו, אנחנו בממד מקביל".
ואכן, במבט שני, נראה ליאנטיק שכל האנשים שהביטו לכיוונם לא הבחינו בהם.
אין מצב שיוכל לברוח, הוא נתון לחסדי זאקירי.
"אם כך, הבה נתחיל," אמר זאקירי, משתעשע לרגע מהמבט המופתע שהביע יאנטיק, "מה מביא אותך, סר יאנטיק, אביר מפורסם, לפונדק העלוב הזה, ולרצון להיפגש עם מכשף פורע חוק?".
"סר אייחי," אמר יאנטיק, יורק את השם כאילו הוא מקולל, "אמר לי להיפגש איתך, למסור לך הודעה".
"הו, אייחי המהולל," אמר זאקירי בציניות, "מה הוא עושה בימים אלה? ממלא מקום ליצן חצר של איזה ברון? הוא טוב מאוד בדברים כאלה! שליפת ארנב מהכובע, הפרחת יונים מהמעיל…".
"סר אייחי הוא הקוסם המלכותי!" אמר יאנטיק בכעס, "ובתור מכשף – אתה צריך לכבד אותו!".
"טוב, אתה צודק," אמר זאקירי בגיחוך. "אני מעריך את מאמציו על שהגיע לדרגה זאת".
"סר אייחי אמר לי להודיע לך, שהגשר התפורר וחזר לעצמו" אמר יאנטיק.
"מאוד מעניין," אמר זאקירי, "הוא אמר עוד משהו?".
"כן, הוא מבקש את ספר הגעש," אמר יאנטיק. ואז הוסיף "להשאלה".
"אומר לך משהו, אביר," אמר המכשף, "הוא כבר לא אצלי. השאלתי אותו למישהו אחר".
"למי?" שאל יאנטיק.
"לקירדס, הוא חבר ותיק שלי ושל אייחי" ענה זאקירי.
"אז אתה חייב להשיב אותו" אמר יאנטיק בחומרה.
"חתיכת דרישה," אמר זאקירי, "ומה אייחי מוכן לתת לי בתמורה לספר?".
יאנטיק הוציא חפץ מכיס מעילו והציג אותו לפני זאקירי.
"עסקה טובה," חייך המכשף. "ואני מניח שיש השגחה קסומה שתגן עליך מפניי, עד שתגיע אל סר אייחי, נכון?".
"אכן," אמר יאנטיק, "וזה יקרה עוד 3 ימים".
"כאן טעותך, אביר" אמר זאקירי.
2 מטבעות נחושת עופפו מתוך ארנקו של יאנטיק ונחתו על השולחן.
שנייה לאחר מכן, מצא את עצמו יאנטיק יושב ליד הקיר שנמצא מול דלת לשכת סר איידס.
הוא היה לבוש הפעם במדים הצבאיים שלו, ובידיו החזיק ספר עליו כתובות רונות לא מובנות.
יאנטיק קם, ניקה וסידר את מדיו כמה שניות, ואז נכנס בהצדעה אל הלשכה.

–*–

קייסנדרה, או, כפו שחבריה כינו אותה – קייס (ואת שם זה חיבבה יותר), הועפה כמו כדור בייסבול לעבר הקיר, ונפלה על רצפת המערה.
הגב שלה כאב מהמכה, היא קיוותה שלא נשבר לה כלום.
"אוקיי, עכשיו אני ממש מעוצבנת עליכם!" אמרה ושלפה את הפגיון שלה מחגורתה.
למזלה הרע, חרבה האהובה נפלה מידיה במהלך הקרב, המינוטאור היה מאומן היטב.
המינוטאור צחק למראה הפגיון, שני חבריו, גם הם מינוטאורים, צפו בהם ומחאו כפיים.
המינוטאור הסתער לעברה בצעקה, מחזיק בחרבו המעוקלת בשתי ידיו, מוכן להנחתת מכת חרב שתסיים את הקרב.
קייס הסתערה גם ונעצרה בפתאומיות, ואז השליחה את הפגיון היישר לתוך ליבו של האויב.
היא קלעה!
המינוטאור נפגע, מביע מבט מופתע, ונפל על רצפת המערה, חרבו החליקה על הרצפה לייד קייס.
"חה! תמיד הייתי טובה בדברים האלה" צחקה קייס, מרימה את חרב המינוטאור.
"וואי, זה כבד! איך אתם מסתדרים עם הדבר הזה?" שאלה את המינוטאורים שהתקדמו לאט לעברה.
המינוטאורים הסתערו יחד משני הצדדים, משאירים רווח קטן ביניהם כדי לא להיתקל אחד בשני במהלך ההסתערות.
זה בדיוק מה שקייס רצתה.
היא הסתערה לעברם בקריאת קרב, וכשהגיעה לרווח, החליקה בין המינוטאורים, והכתה עם החרב במינוטאור שלשמאלה.
המינוטאור התנודד ונפל על צידו.
למינוטאור השלישי לקח זמן להבין את המתרחש, זמן שנתן לקייס להשליך את חרב המינוטאור, לרוץ אל חרבה שלה ולהרימה.
המגע בניצב נתן לה תחושת ביטחון.
"את תשלמי על זה, פשפש!" אמר המינוטאור.
"וואו, פעם ראשונה שאני שומעת מינוטאור מדבר! ואילו מילות חוכמה אני זוכה לשמוע" אמרה קייס.
המינוטאור השליך את חרבו הצידה, והסתער בידיים ריקות אל קייס.
קייס הסתערה והכתה שוב במינוטאור, אך הוא תפס את זרועה, ולחץ עליה כך שהחרב נפלה.
המינוטאור משך את ידה של קייס בזמן שהמשיך ללחוץ עליה, והרים את קייס באוויר.
לא היה ידוע לקייס שלמינוטאורים יש ידיים ארוכות, לא שזה שינה לה באותו רגע.
קייס ניסתה לבעוט או להשתחרר אבל כלום לא עזר, לא היה לה איך להגן על עצמה.
היא לא ממש אהבה את המצב הזה…
"אני מניחה שאין מצב שנסכם על תיקו וניפרד כידידים…" אמרה קייס.
המינוטאור התקדם לעבר קיר המערה, קייס עדיין מורמת עדיין באוויר, וכשהגיע לקיר – דחף אותה אליו.
זה ממש כאב, עכשיו קייס הייתה בטוחה שהיא שברה משהו.
לפני שהמינוטאור עשה את הפעולה שוב, הרימה קייס, בידה החופשית, אבן גדולה שהייתה קרובה אליה, והטיחה אותה בראש המינוטאור.
המכה הפילה אותו על האדמה, קייס השתחררה מאחיזתו, הרימה את החרב – ונעצה.
קייס התרוממה באיטיות, משתעלת בגלל האבק שנוצר, היא לא האמינה שהביסה אותו במכה כזאת.
בזמן שהיא נותנת לריאותיה ולליבה לחזור לפעול כסדרם, נזכרה קייס איך לפני שעה פחות או יותר, נכנסה למערה ששימשה לה כבית בשבוע האחרון, ואז תקפו אותה המינוטאורים בהתקפת פתע.
למה שיהיו בכלל מינוטאורים באזור הזה?
בחשש שהם לא באו לבד, הרימה קייס את חרבה והחזירה אותה לנדן ואז החלה בעבודת אסיפת הציוד שלה.
היא קיוותה שיהיה זמן לטפל בפציעות שלה אחר כך.
צריך לעבור למקום אחר, רחוק יותר, שם היא יכולה לנוח בשקט ולא לחיות חיי הרפתקאות שוב.
לא אחרי מה שגרם יצר ההרפתקנות שלה…
קייס בדקה את המינוטאורים.
שום סמל! כלום! אפילו לא סמל עבדים!
היא הוציאה את הפגיון מהמינוטאור – ואז הוא הפך לעשן, יחד איתו כל המינוטאורים.
"לא יכולת פשוט לבוא ולהגיד שלום, אייחי?" שאלה קייס בזמן שהעשן הגשים את עצמו לאדם זקן בעל גלימה לבנה.
"שלום, קייסנדרה," אמר אייחי, "ומצטער על כל זה, הייתי חייב לבחון אותך".
"טוב שאתה מצטער," אמרה קייס וירקה לעברו, "בגללך שברתי בטח כמה צלעות ואפילו אולי עצמות".
"את זה אפשר לתקן" אמר אייחי ועיניו ברקו.
פתאום הכאבים פסקו וכל הפצעים נעלמו.
"עכשיו אנחנו שווים," אמרה קייס, "ומה שאתה לא רוצה, התשובה היא בהחלט – לא!".
"קודם כדאי תשמעי את הצעתי" אמר הקוסם.
שני האנשים החלו להתפוגג.
"היי!" מחתה קייס, "לא אמרתי שאני מסכימה לב…".
אייחי וקייסנדרה נעלמו כלא היו.

המשך יבוא…

לפרק הבא

שלטון האש – פרק ג’