שלח לי מלאך- פרק 32- ליישר הדורים

הוא פקח את עיניו בעייפות. הן שרפו בכאב מאור הנורה התלויה מהתקרה. הוא שמע קולות בכי עמומים מתוך החדר. הוא פרש ומתח את ידיו והתרומם לתנוחת ישיבה רעועה. החדר שהרגיש בחזה שלו הקשה עליו לנשום. הוא הרגיש שקשה לו לזוז. גופו היה חבוש מכף רגל ועד ראש. הוא הרגיש קור בחלקו האחורי של ראשו, קור משונה. הוא העביר את ידו בשיערו, אך לא הצליח. השיער השחור שלו שבדרך כלל הסתיר את אוזניו ועורפו התקצר באופן משמעותי. הוא לא אהב את זה במיוחד.
הוא הסיט את מבטו אל המקום ממנו שמע את הבכי, וראה את אלכסיס יושבת בפינת החדר ואת אייס יושב על ידה ומנסה לעודד אותה. אייס הרים את ראשו לעברו, אמר לאלכסיס משהו בשקט, וקם לעברו.
"קים, איזה מזל שאתה ער, כבר התחלתי לדאוג." הוא אמר בחיוך.
"אתה יודע שאתה לא צריך לדאוג לי." הוא נאנק בכאב והחזיק בבטנו. אייס החזיק אותו בדאגה.
"אתה בסדר?" הוא שאל. קים הנהן.
"איפה אני?" הוא שאל אותו.
"בספינה." אייס השיב.
"בספינה של נער האש הזה, יוקי?" קים השפיל את מבטו, ואייס הבין אותו.
"זה לא אשמתך, מה שקרה אז." הוא אמר לו.
"אתה לא יודע את זה." קים נאנח.
"אני לא צריך לדעת. אתה לא רוצח." אייס סיים את השיחה בכך. "אני הולך לקרוא לאחרים." הוא הסתובב ויצא מהחדר, השאיר את קים על המיטה ואת אלכסיס בפינת החדר.
קים הניח את רגליו על הרצפה ונזהר שלא ליפול ממשקלו, שלפתע הרגיש לו כבד מאוד. החולשה סחפה את גופו, אך היא לא הניאה אותו מללכת לכיוון הדלת.
"מה אתה עושה?" אלכסיס שאלה בדאגה אך לא מנעה ממנו לעשות כרצונו.
"אני צריך ללכת לאנשהו, לעשות משהו." הוא הסביר לה בשקט. "אני אחזור עוד לפני שתרגישו." הוא חייך ונאנק שוב, ופנה לצאת מהחדר.

הספינה עגנה בלב ים, כעת. יוקי הלך לחדר המכשירים ועבר שוב על המכשירים הישנים שבנה פעם. הוא חשב אולי ימצא משהו שיקדם אותם בתוכנית. עכשיו, כשהם יודעים שגם קווין הוא נבחר, חסר להם רק אחד, ולכן אסור לבזבז זמן. עוד משהו הטריד אותו. מלאכי האופל הורידו פרופיל בזמן האחרון. אף חייל שלהם לא בא לעצור אותם. משהו מסריח כאן. זה השקט שלפני הסערה, זה ברור. הסוף יגיע בקרוב, וזו הסיבה שאסור להם להתעכב. הם חייבים לעשות כל דבר שיקדם אותם.
פסיעות כבדות נשמעו ברחבי המסדרון החשוך מחוץ לחדר. הם התקדמו לעברו. יוקי הרים את מבטו בסקרנות וסובב את מבטו אל הפתח. לקח לו זמן לזהות את הבחור שנכנס לחדר. השיער הקצר שלו שינה את פניו כמעט לגמרי. הוא תפס בצד הדלת והתנשף בכבדות. יוקי התרומם בדאגה לא ברורה. הבחור היה נראה מותש, כאילו הוא עומד להתמוטט כל רגע.
"מה אתה עושה כאן?" יוקי זיהה את הבחור כקים ובכל זאת נתן לו להישען עליו כשפנה אליו. קים הופתע מכך כשיוקי הכניס אותו אל החדר, הניח אותו על הרצפה ונתן לו להישען על הקיר החשוף. "אז?" יוקי חיכה לתשובה שלו באופן האדיש ביותר שיכל לתת.
"אני רוצה לבקש ממך סליחה." קים אמר. יוקי נשאר רגוע כשהיה. "אז?" הוא שאל אותו.
"בסדר." יוקי השיב.
"בסדר? זהו זה?" קים הופתע מהתגובה שלו מאוד. "הייתי מצפה לפחות לאיזה מכה או שניים, או התפרצות זעם כלשהי כדי לייפות את הרגע."
"היי, אני כבר השלמתי עם זה." אמר.
"לא, אתה לא." קים הרים אליו את מבטו. "בפעמים הקודמות שנפגשנו רצית לעקור לי את הלב מהמקום, לא עברו יותר משבועיים ואתה מוכן לסחוב אותי כדי לעזור לי ללכת? אני לא מאמין לך."
"אני לא רוצה לגרום יותר מדי מהומה, עכשיו."
"מה מיוחד דווקא עכשיו?"
"יותר מדי דברים קורים עכשיו בשביל שאני ארשה לעצמי להיתקע בעבר שלי." יוקי ענה.
"אתה צודק."
"וגם- אני מאמין עכשיו שזו לא אשמתך. כל הקטע הזה עם שטיפת המוח." יוקי נאנח.
"אתה נשמע מאוכזב." קים אמר.
"כנראה שאני באמת מאוכזב." השיב לו. "ציפיתי לנקום, אבל עכשיו-"
"אתה עדיין יכול לנקום."
"איך?"
"תנצח במלחמה. האדון שגרם לי לעשות את מה שעשיתי- הוא האחראי לזה. תמצא אותו ותנקום בשם הורייך."
"ההורים שלי לא היו רוצים שאני אנקום." יוקי הסביר.
"הא-"
"אני נוקם בשביל עצמי." הוא הכריז.