שלושת הגורלות | פרק שני

"אליאר ראיינס!" שמעתי את קולה השואג של המורה.
"מה?" שאלתי בקול מנומנם והרמתי את ראשי מהשולחן.
"את אפילו לא איתנו." המורה נאנחה.
"תגדירי איתנו, נפשית או פיזית, כי נפשית אני מפוזרת בחלל האינסופי של האבדון." אמרתי. "אבל פיזית… טוב, פיזית אני תקועה אתכם."
"את יודעת לאן את צריכה ללכת." אמרה המורה והצביעה על דלת הכיתה.
"כן, אני בטוחה שהמנהל ישמח לראות אותי היום." גיחכתי ואספתי את הדברים שלי.
"אף אחד לא ישמח לראות אותך, אף פעם." אמר בראיין, ילד מהכיתה שלי.
"בראיין, כבר עברנו על זה. כשאין מולך מראה אל תדבר לעצמך, אנשים יחשבו שאתה מדבר אליהם בטעות." עקצתי אותו.
"אני לא מבין למה את באה לכיתה אחרי פגישה עם אחד הלקוחות שלך, את סתם נרדמת פה." עקצה אותי שירלי, חברה שלו.
"מצטערת מתוקה, אני לא כמוך, למרות שאני בטוחה שאם כן הייתי… הלקוחות שלי היו מרוצים הרבה יותר מהלקוחות שלך." לא נשארתי חייבת.
"אליאר, החוצה!" שאגה המורה.
חייכתי. "היה נחמד לבלות איתכם."
********************
"-ואני לא יודע אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להחזיק בבית הספר הזה תלמידה כל-כך בעייתית." סיים המנהל את הנאום הרגיל שלו.
"את מי אני צריכה לפגוש בחדר הריתוק?" שאלתי בשעמום, מתעלמת מכל ההרצאה שנתן לי.
"אני לא מבין למה העונש היחיד שאת מקבלת הוא ריתוק," המנהל נאנח. "אבל תהיי בחדר מספר 352 משלוש עד חמש, בלי להבריז."
"אני? להבריז?" חייכתי חיוך תמים. "אתה יודע שזה לא הקטע שלי."
"אל תדברי אליי ככה!" המנהל כעס. "אני לא אחד החברים שלך."
"אין לי חברים." אמרתי באדישות. "ולפי המראה שלך אני שמה לב שגם לך אין."
"אליאר, אל תתחצפי!" המנהל גער בי בכעס.
"אוי, אני מבינה." אמרתי ונשכתי את שפתי התחתונה.
"מבינה מה?" המנהל שאל בבלבול.
"אני מבינה שאתה בתקופה הזאת בחודש, זה בסדר, אל תתבייש, כולנו יודעים שאתה לא בדיוק גבר." אמרתי לו וחיוך ניצחון התפרש על פניי.
פניו של המנהל קיבלו גוון אדמדם. הווריד הגדול שפעם במצחו הבהיר לו שהוא עצבני, מצוין, המטרה שלי הושלמה. "אתה הולך להתפוצץ?" שאלתי את המנהל בתמימות.
"החוצה!"
"אני לא מבינה למה המבוגרים תמיד מסלקים אותי מכל מקום." רטנתי ויצאתי מהחדר, מחייכת מהעובדה שהצלחתי לגרום למנהל לאבד את עשתונותיו, שוב.
********************
"אימא, אני בבית." נכנסתי לצריף הקטן וצעקתי.
"אני במטבח." היא ענתה לי בקול חלש.
"אימא, את צריכה לנוח." אמרתי ונכנסתי למטבח.
"די, די. אני חולה, לא מתה." אימא שלי ענתה לי בחיבה והשתעלה.
"ואת לא תפסיקי עד שתמותי?" ניחשתי.
"ניחוש מעולה." אימא שלי אמרה וצחקה. "אבל למה את לא בבית הספר?"
"הברזתי." עניתי לה בפשטות.
"והסיבה?"
"קיבלתי ריתוק מהזקן ואין לי כוח לשמוע את החפירות שלו, לא סבלתי מספיק בחיים?" אמרתי ולקחתי מידיה את הסכין שאיתה חתכה סלט. "תלכי לנוח, הרופא אמר שאסור לך לעמוד הרבה."
"שטויות, אני אנוח בקבר." היא אמרה בגיחוך שבקושי נשמע והתיישבה ליד שולחן האוכל.
"אימא, את יודעת שאני לא אוהבת שאת מדברת ככה."
"אליאר, את יודעת שאני לא אוהבת שאת מבריזה מבית הספר." היא השיבה לי באותו טון.
"אבל משעמם לי שם." רטנתי.
"אני לא מבינה למה." היא אמרה לי בתמימות, כאילו היא אף פעם לא הלכה לבית ספר.
"כי עושים משהו שלא יוביל אותנו לשום דבר בחיים." עניתי לה.
"שהוא?" היא שאלה.
"לומדים!"
*************************
"אליאר אליאר, מה יהיה איתך?" נשמע קולו הלועג של דארן, ילד מכיתתי. "מבריזה מריתוק, שוב." השעה הייתה בערך חמש אחר הצהריים, הלימודים נגמרו מזמן, ואני יצאתי לטייל בקרחת היער שליד ביתי.
"המנהל שלח אותך לרחרח." אמרתי. לא הייתה בנימה שלי שום שאלה, ידעתי בוודאות שזה נכון.
"המנהל לא אחראי עלי, אני עושה מה שאני רוצה." הוא אמר בשלווה.
"אז אתה רוצה לראות אותי?" שאלתי אותו בגיחוך.
"לא!" הוא אמר במהירות. "לא אמרתי את זה."
"ברור שלא." אמרתי בנימה סרקסטית והתקדמתי אליו.
"למה לא באת לריתוק?" הוא שאל אותי.
"כי אין לי כוח לשמוע את אותן חפירות, זה מתחיל לשעמם."
"אני אגיד למנהל לשנות את הנוסח, אם זה מה שמפריע לך."
"לא מפריע לי הנוסח, מפריע לי שאני צריכה להקשיב לחפירות שלו." תיקנתי אותו.
"את יודעת שהמנהל חושב שיש משהו מוזר בבית שלך?" הוא אמר לי, ללא שום קשר לשיחתנו, וניסה להציץ לתוך הבית, שעמד במרחק של מטרים ספורים מאחורינו.
"המנהל לא יכול לחשוב, אין לו מוח בשביל זה." אמרתי לדארן.
"אל תתחצפי!" הוא אמר לי.
"אוי, צדיק." לעגתי לו. "חבל שההצגות שלך לא עובדות עליי."
"איזה הצגות?" הוא שאל בתמימות מזוייפת.
"שום דבר, ממש, שום הצגה." עניתי לו באותו טון. "רק, חבל שהמנהל היקר שלנו ידע את כל הבדיחות שאתה וחבורת הפודלים שלך מריצים עליו כל הפסקה, לא?"
דארן גלגל את עיניו. "בכל אופן, המנהל אמר לי למסור לך שהוא יבוא לביקור בית בעוד יומיים." הוא אמר והלך כשעל שפתיו חיוך מנצח.
'שיט!' חשבתי לעצמי בלחץ ונעצתי מבט בבקתה החומה ששמשה את ביתי בחודשים האחרונים. 'הסתבכתי.'