שלושת הגורלות | פרק ראשון

הבטתי בארון, היה נראה לעין שהסדר על המדפים הוא עבודתה של אימי. כל החולצות היו מקופלות ומונחות בשתי ערמות מסודרות לפי צבעים, ערמה אחת עם חולצות בצבעי הקשת, ובערמה האחרת, חולצות בצבעי גלידה קרמית, ובצבעים שהם לא חלק מצבעי הקשת. מכנסי הג'ינס וכמה מכנסי טייץ לשיעורי הספורט היו מונחים זה מעל זה בעוד הג'ינסים למטה, והטייצים למעלה, מסודרים בארון.
כל השאר הארון היה מלא בשמלות שאימי קנתה לי, לכל מיני מסיבות, ימי הולדת וחגים, ובאביזרי אופנה שלעולם לא לבשתי ולא התכוונתי ללבוש. הבטתי שוב בארון המסודר, חושבת מה ללבוש, ומתפעלת מהנקיון והסדר שבו.
“אני לעולם לא הייתי מגיעה לסדר כזה.” חשבתי בקול והוצאתי את החולצה השחורה עם הכיתוב "אני לא ילדה נורמאלית" שאחותי הבכורה קנתה לי בשנה שעברה. התכוונתי להושיט את ידי אל הג'ינס הקרוע והמשושף שאני אוהבת, אך טיפאני,אחותי, נכנסה לחדר ושמטה את ידי המושטת אל הג'ינס, ובמקומם תחבה לידי את הג'ינסים השחורים הנוצצים מלאי ה"שיק" שקיבלתי ליום ההולדת מדודתי.
“אבל אני רוצה את המכנסיים ההם.” אמרתי והצבעתי על המכנסיים המשופשפים והקרועים שרציתי ללבוש.
“אלו?” אמרה בהתרסה, “הם ישנים! וחוץ מזה, לבשת אותם אתמול, וגם שלשום! הם צריכים לכביסה, בקצב מידי.” אמרה ועשתה תנועה, שנראיתה כאילו היא מגרשת מאפה את הסירחון שכביכול נבע מהמכנסיים שלי.
“תלבשי את אלו, תסמכי עלי. הם יבליטו לך בצורה נהדרת את הישבן שלך, והם נותנים תחושה שיש לך רגליים ארוכות ויפות! כולם יסתכלו עלייך!” רק זה חסר לי. שכולם יביטו על הישבן שלי. חשבתי לעצמי. אחותי אמנם נחמדה ונדיבה ורוצה לעזור, אבל רוב העזרה שלה נובעת מזה שהיא לומדת עכשיו למבחני קבלה לעבודה בחברת בגדים עשירה בברוקלין, וזה גורם לה להיות אובססיבית לגבי מה שאלבש, וגם להפוך לשיטחית לגמרי לגבי בגדים, במיוחד אלו שאני לובשת, כי אני האדם היחיד שהיא יכולה להשפיע עליו בבחירת בגדים, לפחות לפי דעתה.
"אני לא בטוחה שיהיה לי נעים כל כך שיביטו על הישבן שלי" אמרתי בבישנות וציירתי עיגול על הרצפה עם הבוהן שלי שהייתה צבועה בלק כחול עם כוכבים, שמשום מה למרות שלא היה הסגנון שלי, התחבב עלי מאוד. האמת מאחורי דבריי הייתה שפשוט לא ידעתי איך לדחות בנימוס את המכנסי ג'ינס שהיא רצתה שאלבש וללבוש את אלו שאני רוצה.
“את לא תבחיני בזה שמביטים עלייך, אבל כולם יקנאו בך! אל תתביישי!” הפצירה בי, ואני הרגשתי עקצוץ של אשמה, היא הרי רק רוצה שאני אלבש מכנסי ג'ינס שיגרמו לי להראות יותר מושכת, ולה יגרמו להיראות כמישהי שהשתילה בי חוש אופנה "סוף-הדרך!” כפי שאחת הבנות המקובלות בבית הספר הייתה אומרת.
“בסדר" אמרתי והסתרתי בחיוך את מה שבאמת הרגשתי בנוגע למכנסיים הנוצצים האלו.
“יופי!” קראה טיפאני בהתרגשות, ויצאה מהחדר שלי. התנשפתי בכבדות, ולבשתי את החולצה, ואת מכנסי הג'ינס הנוצצים.
ירדתי לאכול ארוחת בוקר, הניחוח הטעים של הפנקייק'ס של אימא היה חזק כל כך שרק מריחו הרגשתי כאילו שכבר התחלתי לאכול ממנו.
“בוקר טוב מתוקה!” אמרה לי אימא בחיוך עדין, שעל שפתייה מעט אודם ורדרד, ועל צווארה קשור בקשר עבה הסינר שעליו תפור "האימא הכי טובה" האותיות אמנם היו תפורות אך החוטים איבדו את הבוהק שהיה להם לפני שבע שנים, כאשר אני וטיפאני קנינו את הסינר ליום האם.
אימא הניחה לידי צלחת מלאה בפנקייק'ס משומנים עם סירופ מייפל, וכוס שוקו חם.
אכלתי בלי להזדרז, אני מקדימת קום, כמו כל משפחתי מלבד אבי, עכשיו היה רק שש וחצי,זאת אומרת עוד שעה וחצי עד שהפעמון יצלצל, ועוד שעה עד שאני אתיישב באוטו של אימא ואסע לבית הספר.
ישבתי ואכלתי בשקט, תוך כדי צפייה בחדשות הבוקר, שבעיקר דיווחו על הופעות של סלבריטאים שהופיעו ויופיעו במנהטן, ועל מזג האוויר, ועוד כל מיני דברים משעממים.
“בוקר טוב" אמר אבא שעמד בחלוק שלו ליד מכונת הקפה החדישה שקנינו.
“צריך לצאת!” אמרה אימא, וקמה לקחת את תיקה מהשולחן, ולאחר מכן נעמדה ליד הדלת, בעוד אני הולכת לשם.
שתינו יצאנו מהבית דרך הדלת המתכתית השחורה, והתיישבנו במכונית.
בתוך שתי דקות הגענו לבית ספר "סאן רוג'רט" המקום המושלם לרכוש בו חברים טובים, ולקבל קלקול קיבה מתבשיל הבשר של יום שלישי, למזלי היום היה יום שני.
צאתי ממכונית הרנו הכסופה של אימא, וצעדתי את היילי, חברתי הטובה שניסתה לקשור את אופנייה לתורן המיועד עבורם.
“היי.” התכופפתי ולחשתי באוזנה.
“או, היי!” חייכה אלי, וסיימה לקשור את אופניה.
צעדנו אל כיתת ביולוגיה, היום היינו אמורים לנתח צפרדע ולבדוק את איברי גופה לעומק.
נעמדתי ליד השולחן שלי ושל היילי, ולקחתי את הסכין המחודדת שאיתה היינו אמורות לשסף את בטן הצפרדע הירוקה והרירית.
"קחו את הסכין, ושימו אותה בצורה מאונכת של כארבעים וחמש מעלות מעל בטן הצפרדע." הסביר מר רוסמר המורה לביולוגיה.
“אני לא מסוגלת" מלמלה היילי בחשש, אך אני לקחתי את הסכין וחתכתי את בטן הצפרדע.
“איכס!” יללה היילי, בעוד אני עם ידיים מכוסות בכפפות מוציאה את קיבתה של הצפרדע, ומציירת אותה לפרטי פרטים.
היילי עצמה את עיניה בזמן שאני עקבתי וביצעתי את פעולות המורה.
“היילי וליידי, אתן מקבלות,” התחיל המורה לומר ואז הפסיק כדי לחשוב מה יהיה הציון שלנו, “תשעים ושמונה" הכריז, והיילי ואני חייכנו זו אל זו חיוך גדול.