שלום ביננו- פרק 1

האור הלבן צורב לי בעניים, הדף הריק מסנוור. אני על פניי עם ידי ושואפת את אוויר הספריה, ריח של דפים ישנים וחדשים מתערבל באוויר, ועובר דרך הקנה נשימה שלי. השקט צורם באוזני, ואני רוצה לצעוק בכל כוחי. להבין מה העולם רוצה ממני. אני לוקחת את הדף ותוחבת אותו לתיק, גם ככה שום מילים מועילות לא נכתבות. אני זורקת את הילקוט על כתפי ויוצאת מהספריה. המסדרונות רקים, הקולות של אנשים לא נשמעים. אני חושבת על איזה רגש אני יוכל לכתוב, אבל הכל ריק, הכל שקט. ואני גוררת רגלים במסדרון. צרחה מפלחת את האוויר. אני מתנערת ממחשבותי ומביטה סביבי. שוב אותה צרחה. אבל עכשיו היא יותר קרובה. אני רצה אחרי מקור הקול, אני רצה בשביל לעזור. רגלי נעות בזריזות שתמיד הייתה לי. הצרחה מהדהדת בפעם השלישית, ואני מגבירה את מהירות רגלי. אני עוברת על פני הכיתות, מתעלמת מהמבטים שננעצים בי. הצרחה באה מכיוון שרותי הבנות. כשאני כמעט מגיע אני נתקלת בקלי. השיער הבלונדיני שלה צונח בגלים פשוטים על מותניה, ריח יסמין נודף משיערה. היא מחייכת אלי חייוך צבוע. "לאן את ממהרת?" ליאה ותולי מתיצבות לידה. הן מעלות על פרצופם את מבטה המלגלג. אני חושקת שינים, ומביטה בשעון. "חייבת ללכת" אני מנסה לעקוף אותם. אך לקלי יש תוכניות אחרות. היא נעמדת מולי. אני דוחפת אותה קלות ונכנסת לשרותים. התא הריאשון פתוח. נערה כבת שתים עשרה שוכבת נטולת הכרה על רצפת השרותים. אני רוקנת אליה, מרגישה את הדופק. אני מרימה אותה. משקלה קטן אז אני סוחבת אותה כסחיבת פצוע. אני עוברת על פני קלי, ואני רואה שהיא מרימה גבה. אני ממשיכה ללכת מתעלמת ממבטה, אני הולכת לכיוון הפנימיות, עולה את הקומות, מרגישה את מעמסת המשקל שעל ידיי. כשאני סוף סוף מגיע לחדרי אני משכיבה אותה על מיטתי. מנגבת ידיים ונועלת את הדלת. אני מניחה על מצחה מטלית לכה. ענייה נפקחות בפתאומיות ואני נוטה אחורה מבהלה. אור ממלא את החדר, אור שמקורו ענייה.